יום שלישי   18-12-2018
תמלול הכתבה: טרנספוביה בשוק העבודה

ליעוז לוי: הפעם הראשונה שניגשתי לראיון עבודה הייתה בגיל 17. הגעתי ככה. וקיבלו אותי מיד, לא הייתה שום בעיה. ואז הגענו למעמד צילום טופס 101 עם צילום של תעודת הזהות. הייתי רשומה כזכר. על פניו היה נראה שהכל בסדר, ואז אני קולטת ששבוע לאחר מכן בעצם אין לי משמרות. אני קולטת שגם לא כל כך יוצרים איתי קשר. התקשרתי למנהלת באותו זמן, ואז היא כזה עשתה כזה מין כמו: "תראי, הגענו למסקנה שאת פחות מתאימה". לבורגר קינג?
קריינות: אנשים טרנסים רבים מתקשים למצוא עבודה, ומעסיקים לא מוכנים לקבל אותם גם לעבודות הפשוטות ביותר, לרוב ללא קשר ליכולותיהם המקצועיות.
אלה אמסט: מקומות לא אומרים, "לא קיבלנו אותך כי את טרנסית". אבל למשל, אני מכירה לא מעט נשים טרנסיות ששלחו קורות חיים, סופר התלהבו מהן, אמרו: "היי, איזה יופי, בואו נקבע ראיון עבודה, את למעשה כבר התקבלת". ואז היא מגיעה, מסתכלים עליה רגע, "אוי, סליחה, אנחנו לא מחפשים עובדים". זה קורה גם במקומות שנחשבים מכובדים ומתקדמים כמו חברות גדולות.
ליעוז לוי: ברגע שהבינו שאני טרנסית, היחס השתנה בצורה מאוד מאוד מאוד קיצונית. זאת אומרת, מבן אדם הפכתי להיות או קוריוז, או מושא לפטיש, או איזה משהו שצריך להשפיט. זה כבר לא היה, "את יכולה בבקשה להכניס לי ביום חמישי?" זה היה יותר: "קחי, תשימי את הזה פה, תלכי, תקומי, תעופי, תזוזי, תזדייני". אני לא כזאת מטומטמת כדי להבין שהטייטל הזה שינה.
אלה אמסט: חלק מהחיים בעולם בתור טרנסיות זה בדיוק העניין הזה. הרבה מאוד דברים הם לא תקיפה אלימה, למרות שגם מזה לא חסר. הרבה דברים הם קטנים ומצטברים. לפנות למשל בלשון זכר במקום נקבה, אני מכירה אנשים שמעדיפים שיפנו אליהם במעורבת ומן הסתם זה משהו שהם לא מקבלים במקומות עבודה נורמטיביים, לפעמים אפילו לועגים להם עליו.
קריינות: בנוסף לכך, הדרך שבה העובדים יתייחסו לקולגה הטרנסית שלהם תלויה מאוד באם הם יודעים על כך שהיא טרנסית, או לא.
אלה אמסט: מי שלא יודעים עליהן שהן טרנסיות, בדרך כלל יש חשש שיגלו. הרבה מאוד פעמים גם אנשים אומרים דברים טרנספוביים, גם בלי שתהיה אף טרנסית בסביבה, ולשמוע את זה כשאת יודעת על עצמך: "אני טרנסית ואסור שהם יגלו" זאת חוויה מאוד מאוד קשה. יכולה לגרום למצוקה נפשית מאוד משמעותית, לפגיעה בתפקוד ביומיום בעבודה. וכשזה קורה במקומות עבודה עם אנשים שאני צריכה לפגוש שוב ושוב זה מאוד מאוד קשה. מהצד השני יש את מי שיותר יודעים עליהן שהן טרנסיות. במצב הזה יכולות להופיע כל מיני הערות יותר מכוונות. דברים שנאמרים לכאורה בהומור, אבל בפועל פוגעים, וגם אם אנחנו אומרות שהם פוגעים לא תמיד יקחו אותנו ברצינות.
ליעוז לוי: נכנסים לי לתחתונים, עם שאלות כמו: "עשית ניתוח? לא עשית ניתוח? את גומרת? את לא גומרת?". אני תמיד מגיעה למצב הזה שבמקומות עבודה, שפתאום אני באמת הטייטל הזה, 'הטרנסית'. אני לא בן אדם עם רגשות, אני לא יצור אנושי בכלל. אני 'הטרנסית'. "זה המחיר שאת צריכה לשלם" – לא, אני לא רוצה לשלם את המחיר הזה. אני לא רוצה שהמחיר שאני צריכה לשלם יהיה שיטרידו אותי כל היום על שאלות מה האיבר מין שלי. התחילו לי רגשות שליליים כלפי המקום. הייתי מצליחה פחות ופחות ופחות להקים את עצמי כדי להגיע למקום עבודה בעקבות דברים כאלה, בעקבות סיטואציות כאלה. היה לי הרבה פחות אמון באנשים, כי לא ידעתי מאיפה הכאפה עוד הפעם תגיע ובאיזה סוג של שאלה היא תגיע. כשכבר אזרתי אומץ והתלוננתי על הטרדות כאלה ואחרות במקום העבודה, זה בעצם התחלק לשני סוגים של תגובות. האחת הייתה, "אנחנו איתך, אנחנו זה" – יום למחרת, שוכחים מזה. השנייה הייתה – "את מתה על זה, לא?"
קריינות: הנתונים היבשים גם הם לא עומדים לטובת הקהילה הטרנסית. על פי הנציבות לשוויון הזדמנויות בעבודה, 68% מבנות ובני הקהילה חוו אפליה בקבלה לעבודה, למעלה מ-40% חוו הטרדות ואיומים, וביניהם גם הטרדות מיניות. לכל הנתונים האלו יש השלכות אמיתיות – למעלה משלושה רבעים ממי שחוו אפליה בעבודה ענו כי בשל כך נפגע התפקוד שלהם בעבודה, וחמור מכך, מצבם הפיזי או הנפשי התדרדר. אבל השינוי כבר מתחיל. לאחרונה נחנך מרכז תעסוקה לקהילה הטרנסית, שנוצר ביוזמת המרכז הגאה וארגון 'מעברים'. כך בעצם 'משדך' המרכז בין בנות ובני הקהילה שמחפשים תעסוקה, ומעסיקים שמוכנים להעסיק אותם. בדרך, הוא עוזר להן ולהם להכין קורות חיים, להתכונן לראיון, ולהיות בטוחים בעצמם בתהליך חיפוש העבודה.
ג'יי האריס: אז בעצם אני והפונים והפונות נמצאים בקשר. אני עוזר בכתיבת קורות חיים, תכנון לגבי איך מתראיינים, איך מחפשים עבודה. אנחנו גם בונים מאגר של מעסיקים שהם רוצים לתת הזדמנות לקהילה.
קריינות: מתוך הקשיים שעברה בשוק העבודה, ליעוז הצטרפה למרכז בתור רכזת הקשרים עם הקהילה. היא עוזרת להפנות את חברי הקהילה לפרויקט, בתקווה שיוכלו להשתלב בשוק העבודה כראוי.
ליעוז לוי: אני כן יכולה להחזיק את היד, כן יכולה לסייע, מתוך מקום שמבין שזה בעצם מעמד מביך, קשה, בכל מיני רבדים. איך אני יוצאת? איך אני נתפשת? מה רואים? מה לא רואים? לבוא ולהגיד בעצם שהחששות האלה הם בסדר, ואני איתך, או איתך, ונעבור את זה ביחד עד לעבודה המיוחלת.

סוף תמלול הכתבה: טרנספוביה בשוק העבודה

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית