תמלול הכתבה: סדר חברתי – 4-2-2014

מגיש: השבוע בסדר חברתי:
אחרי שנים של הצנעה תקשורתית, החרם על ישראל הגיע לכותרות.
מקס פון לינכן: הם באמת שינו את דעת הקהל בהולנד, אפילו בחברה שהיתה מאוד תומכת בישראל.
מגיש: בית ספר ביאליק-רוגוזין - לא לילדי ישראלים.
ליאת רוזנברג: ישראלים לא ילמדו בביאליק רוגוזין שזה בית ספר למהגרי עבודה.
מגיש: 20 שנה לטבח שביצע גולדשטיין - 20 שנה למדיניות ההפרדה בחברון.
יהודה שאול: השאלה היא איפה הקו האדום? מה נקרא הגנתי ומה נקרא התקפי?
מגיש: על האופן בו המאבק הפלסטיני מסוקר בתקשורת הישראלית.
יעל מרום: גם לנו כצרכני תקשורת יש אחריות להטיל ספק במידע ולנסות להבין אותו, ולהבין את המורכבויות שלו.
מגיש: הצגת הפרינג' "הטווס מסילוואן" הגיעה ליפו.
מההצגה: אתה רוצה למות? אתה רוצה למות כמו אבא שלך? מה אתה עושה?
מגיש: המאבק על הבית בראמיה.
סלאח סואעד: המושג הזה של לפנות אנשים מאדמתם בגלל שהם ערבים ולהביא יהודים לגור במקומם – זה אפרטהייד.
מגיש: הזמנה לסיור בקובסי וראמיה ביום שישי הקרוב.

מגיש: "סדר חברתי" - מהדורת האקטואליה של הטלוויזיה החברתית.

מהולנד באהבה
מגיש: בשבועות האחרונים הפך החרם מנושא שכמעט ולא מדברים עליו, לנושא חם. למרות שאנחנו לא אוהבים זאת, ההשוואה בין מה שקורה כאן לבין מה שקרה בדרום אפריקה הפכה למקובלת בעולם, שם שלטון ההפרדה התמוטט בזמן שרוב מוחץ של הלבנים עדיין תמך בו. ההנחה שהציבור הישראלי יסכים מרצונו להפסיק את השליטה בעם אחר ללא לחץ חיצוני, נתפסת כשגויה. בתקשורת הישראלית מציגים את פעילי החרם כאנטי ישראלים ואף אנטישמים, אבל לא ממש שמענו את קולם.
מקס פון לינכן: הולנד היא אחת החברות המייסדות של האיחוד אירופי, וישראל תמיד סמכה על הולנד כבסיס לתמיכה, ועכשיו, אפילו בהולנד, חברות מרכזיות מתחילות למשוך השקעות, והסיבה לכך קשורה למלחמה נגד לבנון ב- 2006, המלחמה נגד עזה 2008-9, ואז ההתקפה על משט החופש לעזה, הם באמת שינו את דעת הקהל בהולנד, אפילו בחברה שהייתה מאוד תומכת בישראל. אני חושב שעכשיו, רוב האנשים לא מאמינים יותר שמדובר רק בנושא של "ישראל מגינה על עצמה" .
שיר חבר: יש היום תנועת חרם בכל מדינה מפותחת. וגם בהרבה מאוד מדינות מתפתחות, כלומר זו באמת תנועה עולמית, יש קהילות יהודיות בצפון אמריקה ובאירופה שמעורבות מאוד בתנועת החרם, וזה גם מאוד עוזר להבין שלא כל יהודי הוא בהכרח ציוני ושלא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות. מה בעצם ישראלים אמורים לעשות? אז הפעולה שהם צריכים לעשות היא פעולה קצת אחרת, לא רק לא לקנות בסופר אלא לנצל את העובדה שהם מבינים עברית, ומכירים את החברה הישראלית, כדי לעזור למטרה המרכזית של החרם.
מגיש: בקרב הציבור הישראלי היו כאלו שנמנעו מרכישת מוצרים מההתנחלויות כבר לפני עשרות שנים. זה אולי השקיט את המצפון, אך דבר לא השתנה. על פי העיסוק הפוליטי והתקשורתי בימים האחרונים, נראה כי החרם העולמי כבר החל להשפיע בפועל.

בי"ס למהגרים בלבד
מגיש: השנה, החליט משרד החינוך כי הנושא השנתי בו יעסקו בבתי הספר והגנים יהיה "האחר הוא האני". בתל אביב העיר הקוסמופוליטית, היה ניתן ליישם את הערך הזה הלכה למעשה. אך בדרום ת"א הילדים כנראה ימשיכו ללמוד על 'האני והאחר' מהספרים ולא מהחיים. על ההפרדה הגזעית במערכת החינוך של עיריית תל אביב בכתבה הבאה.
קולות רקע: -בא אלי!.. מי זה? בא אלי.. -זה לא אני!.. -זה היה אתה אני ראיתי..
קריינות: מעל אלפיים ילדים למהגרי עבודה ומבקשי מקלט חיים בישראל, מרביתם נולדו כאן, דוברים עברית ומתחנכים במערכת החינוך הממלכתית. מאות מהם המתגוררים בתל אביב, לומדים בבית הספר ביאליק-רוגוזין שברחוב העלייה. למרות היעדר בתי ספר באזור, כמעט אין ילדי ישראלים בביאליק-רוגוזין.
כתב: תגיד יש הרבה ישראלים בבית הספר?
שומר: לא כל כך.. 80% לא ישראלים..
קריינות: ניסיתי לברר מה אומרים במוקד הרישום של עיריית תל אביב להורה שבנו שובץ לביאליק-רוגוזין.
מענה טלפוני מוקד רישום, מנהל החינוך העירוני: "שלום ותודה שהתקשרתם אל עיריית תל אביב יפו, המחלקה לרישום גני ילדים ובתי ספר יסודיים..".
מוקדנית: רישום שלום.
כתב: הבנתי שהאזור רישום שלנו זה ביאליק- רוגוזין..
מוקדנית: אתה צריך להירשם לבית הספר הזה ואחרי זה אתה מבקש טופס העברה..
כתב: ויעבירו אותי בקלות.. זאת אומרת..
מוקדנית: כן, מבקשים טופס העברה, כן.. לא עושים בעיות בדרך כלל.. לא יעשו לך בעיות, אני אומרת לך.. לא עושים בעיות בדרך כלל, מבקשים ואנחנו מביאים את זה, זה טופס, אתה ממלא את זה..
קריינות: הורים לילדים בשכונת פלורנטין, ששובצו לבי"ס ביאליק-רוגוזין, הופתעו לגלות הסתייגות מיוחדת בטופס הרישום הסטנדרטי שנשלח לביתם בחודש האחרון.
ליאת רוזנברג: קיבלנו את טופס ההרשמה ובתוך טופס ההרשמה מצוין בית הספר שאליו אנחנו שייכים והיה מצוין ביאליק- רוגוזין, כיוון שאנחנו תושבי שכונת פלורנטין, עם כוכבית קטנה שצמודה לשם הבית ספר שמציינת שהשיבוץ הוא לא סופי. כשהייתי בפגישה בעיריית תל אביב במנהל חינוך, מה שנאמר על ידי גורמים רשמיים הוא, שאנחנו אמורים ללכת עם טופס ההרשמה לביאליק- רוגוזין. מיד לבקש טופס העברה כיוון שהכוונה היא שהורי השכונה ה"ישראלים" לא ילמדו בביאליק רוגוזין שזה בית ספר למהגרי עבודה. כל הבתי ספר מסביב מלאים. כשהגעתי לפתחו של בית הספר כבר עמד השומר, הוא אמר "את צריכה לבוא עם טופס הרישום, מיד תקבלי טופס העברה."
קריינות: בדרך כלל הורים נאלצים להיאבק ברשויות כשמדובר בשינוי השיבוץ, לא כך בביאליק- רוגוזין. ההפרדה המחלחלת שנוצרת עם הזמן הפכה למעגל קסמים- הורים משובצים לבית הספר, מבררים בעירייה, מגיעים לחתום על טופס ויתור ובכיתות אין תלמידים להורים ישראלים.
ליאת רוזנברג: הורים מהשכונות הקרובות מדירים את רגליהם מבית הספר בכל מני טענות וטיעונים לכאורה, של בגלל שבית הספר מלא במהגרי עבודה, מה קצב ההוראה, מה קצב השפה העברית ומה שנוצר בפועל זה גטו של מהגרי עבודה.
קריינות: למרות שבית הספר מותג כמוסד לילדי מהגרים, הוא דווקא כולל יום לימודים ארוך, לימודי העשרה, ספרייה חדשה המצוידת באמצעי אוריינות, יש ארוחות חמות, צוות פדגוגי מקצועי ואווירה חינוכית וחמה. ועדיין, ההורים באזור בוחרים שלא לשלוח את ילדיהם לשם.
מזכירות בי"ס ביאליק רוגוזין: ביאליק רוגוזין שלום..
כתב: שלום, אני רק רוצה להבין, אם זה בית ספר כל כך טוב, אז למה יש כזה מיעוט של ישראלים..?
מזכירות בי"ס ביאליק רוגוזין: יש פה מלא אריתראים וכושים ואפריקאים, ותיאלנדים ופיליפינים ולא כל אחד רוצה את זה.. לא כל אחד רוצה שהילדים שלו יהיו בבית ספר עם אוכלוסייה כזאתי.. אבל תכל'ס הבית ספר ברמה פה מאוד מאוד גבוהה פה, אין ספק בכלל..
כתב: זה מה שאני שמעתי..
מזכירות בי"ס ביאליק רוגוזין: ילד לדוגמא שמגיע למשל פה בבית ספר, וההורים לא רוצים להיות בבית ספר הזה, הם מעבירים אותו, הם לא ישאירו אותך פה בכוח.
חני: נודע לנו לאחרונה שעיריית תל אביב לא חפצה שנרשום לשם את הילדים שלנו, בכדי שלא יהיה ערבוב בין תרבויות, בין ילדים, לצערי הרב. אני בשאיפה כן לרשום את הילדה שלי לשם, כן ליהנות מהערבוב הזה. חשבו מראש שאני לא רוצה, ללכת, לחתום על ויתור, אני הזדעזעתי
כתב: הישראלים שבכל זאת לומדים, איך הם משתלבים..?
- כמו בכל בתי הספר, תראה מבחינתם הם לא באמת רואים את ההבדלים האלה
קריינות: מנהל החינוך העירוני כבר החליט, עושה הרושם, כי מוטב לבודד את ילדי המהגרים, בדיוק כפי שנהג משרד הבריאות כשהקים מרפאה מבודדת למהגרים ופליטים, גם היא בדרום ת"א. כמו בבריאות, גם בחינוך, העירייה חושבת שלא נרצה להושיב ילדים שאינם ישראלים בסמיכות לילדים שלנו על אותו הספסל. מעיריית תל אביב נמסר: "בכל הטפסים הנשלחים להורים, בכל רחבי העיר, מופיעה ההערה על פיה השיבוץ אינו סופי. באזור בו ממוקם בית הספר ביאליק-רוגוזין ישנו מיעוט תושבים בעלי אזרחות ישראלית, ועל כן מספר התלמידים הישראלים הלומדים בו, נמוך בהתאמה.

מגיש: ניתן לראות כי כולם לוקחים חלק בהפרדה הגזעית: פקידים, אנשי חינוך, העירייה וכמובן ההורים. ההזדמנות החינוכית לחשוף את הילדים אל האחר מוחמצת ומי מפסיד מזה? ההורים והתלמידים בשכונות הסמוכות, שהיו יכולים ליהנות מבית ספר קרוב, מושקע וקוסמופוליטי.

20 שנה לטבח
מגיש: ולנושא אחר לחלוטין. פברואר 1994, פורים, חמש בבוקר. במהלך תפילות יום השישי בתקופת הרמאדן, טבח ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה, הרג 29 ופצע 125. החודש, יצוין 20 שנה לטבח המהווה אירוע הטרור היהודי הגדול ביותר, אך יש פחות מודעות לאופן בו הפך הטבח את מציאות חייהם של הפלסטינים המתגוררים בחברון למציאות של הפרדה פיסית, חוקית ודתית. התלווינו לאחד מהסיורים שקיימו "שוברים שתיקה" בחברון.
יהודה שאול: כ- 180,000 פלסטינים, 850 מתנחלים ו- 650 חיילים ששומרים עליהם על בסיס יומיומי. אפשר לתהות איך עם יחס כזה בין מספר אנשי הביטחון לבין המתנחלים החוק לא נאכף? כמו לדמיין את ירושלים עם חצי מיליון שוטרים. וכאן אנחנו מתחילים לגעת בנקודה: שאי אכיפת החוק בחברון מבוססת בחוק. איך אפשר להגן על 850 מתנחלים במרכז עיר של 180,000 פלסטינים? ותשובת הצבא הישראלי היא: ליצור אזורי חיץ סטריליים בין שתי הקהילות. הדרך בה זה עובד היא שלכל מתנחל מעל גיל 18, שאין לו תיק בשב"כ, יש את הזכות להחזיק ולהשיג רובה חצי אוטומטי בחינם מהממשלה, ההיגיון הוא כהגנה עצמית, אבל לא תמיד משתמשים ברובים להגנה עצמית. השאלה היא איפה הקו האדום? מה נקרא הגנתי ומה נקרא התקפי? כל אחד צריך לשפוט על פי מערכת הערכים שלו האם זה הגנתי או לא.
מגיש: כידוע, גולדשטיין הפך למיתוס וקברו לאתר הנצחה ומורשת.

המאבק הפלסטיני בתקשורת
מגיש: בין חווית המציאות הפלסטינית, לבין המציאות כפי שהיא מוצגת לישראלים בגופי התקשורת המרכזיים יש פער של אינטרסים, תפיסות פוליטיות, בורות, פחד וזרות. תנועת "לוחמים לשלום" מקיימת סדרת מפגשים בשם "לומדים שלום" - העוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני. השבוע יוחד המפגש לאופן בו המאבק הפלסטיני מסוקר בתקשורת הישראלית.
יעל מרום: אם אני מתקשרת, כמישהי שעושה הרבה פעילות תקשורתית עם כל מיני פעילות פעילים בשטח, לעיתונאי ואומרת "קרה X או Y", הרבה פעמים הוא לא יעלה את הידיעה לפני שדובר צה"ל אמר שזה אכן קרה ואיך בדיוק זה קרה. אותי יצטטו בתור "גורמי שמאל אמרו" או "פלסטינים טוענים" ודובר צה"ל יצוטט כאמת לאמיתה מוחלטת לחלוטין.
חגי מטר: הוא כבר לא יצוטט.
יעל מרום: זאת תהיה הידיעה, זאת תהיה האמת בעצם.
חגי מטר: כי הם יודעים שיש מדדי רייטינג, ושבמדדי רייטינג כל כתבה שאיכשהו מזכירה פלסטינים, הרייטינג יורד למשך הכתבה, כאילו צונח באיזה 40-50 אחוז, וכאילו חוזר בסוף הכתבה הזאת. נפגשתי לפני כמה זמן עם אהוד יערי ודברתי איתו, ואמרתי לו, כאילו בוא נגיד שעכשיו יש איזושהי התקוממות פלסטינית משמעותית, נגיד יש מלא הפגנות ברחבי הגדה. איך אתה חושב שיסוקר? אז הוא אומר "או שזה לא יסוקר, או שזה יסוקר רע מאוד בגלל שאין לנו כתבים שמכירים את השטח. אין לנו אף אחד שמסתובב ומכיר".
יעל מרום: ובתור צרכני תקשורת זה משהו שנורא חשוב שאנחנו נהיה מסוגלים לדעת. אם היינו הולכים עשר שנים אחורה, אז לא היה לנו אפשרות לחפש אולי מקורות מידע אלטרנטיביים, אבל היום הדברים האלה קיימים. אז גם לנו כצרכני תקשורת יש אחריות להטיל ספק במידע ולנסות לברר אותו, ולהבין אותו, ולהבין את המורכבויות שלו.
מגיש: במהלך המפגש חשפו יעל מרום וחגי מטר יוזמה להקמת אתר חדשות עצמאי, שהם יהיו עורכיו ושיפעל במתכונת של בלוגרים בדומה לאתר 972.
חגי מטר: למי שמכיר את 972, הוא (האתר החדש) יהיה דומה יחסית ל-972 אבל בעברית. אתר חדש של חדשות ודעות בעברית, שהכותבים בו יהיו אנשים שנמצאים בשטח. כלומר, יהיו בו כותבים ישראלים ופלסטינים, שהם פעילים בשטח, שנוכחים, בכל רחבי המרחב, בגדה ובעזה, וביישובי פריפריה. נתרגם ידיעה על הפגנה ברמאללה ונראיין מישהי ברמאללה שמשתתפת בהפגנה הזאת, ונביא את זה אצלנו, עיתונאים ידעו שזה מקור ידע שאין להם במקום אחר. אנחנו מקווים שעיתונאים יבואו ויוכלו לעשות פולו-אפים כאילו משם, ולהתחיל לעצב מחדש את השיח בכלים חדשים לגמרי שיאתגרו את השיח הקיים, זאת השאיפה.
מגיש: האתר "שיחה מקומית" צפוי לעלות בחודש מרץ. שיהיה בהצלחה. את הדיון המלא ניתן למצוא באתר הטלוויזיה החברתית.

הטווס מסילוואן
מגיש: הכפר הפלסטיני סילוואן, היושב על אתר עתיקות בסמוך לחומות העיר העתיקה בירושלים, הפך מזמן לסמל הציונות של מפעל ההתנחלויות. הצגת הפרינג' עטורת הפרסים, "הטווס מסילואן", הועלתה בסוף השבוע בתיאטרון הערבי-עברי ביפו במסגרת פאנל שעסק במצבם של תושבי סילוואן.
מההצגה: תצא תיכף ומייד. יסמין…
יהודית אופנהיימר: הסיפור של סילוואן הוא סיפור שבו המדינה עשתה יד אחת עם עמותות מתנחלים, סוג של מניפולציה פוליטית היסטורית מסוג מאוד מסוים. איך אנחנו גם משתלטים על המקום וגם משתלטים על הנרטיב. משתלטים על הסיפור.
מההצגה: כל ההיסטוריה היהודית שלנו תונח לפנינו כאן.
מגיש: ההצגה מתרחשת במספר חללים, כדי להמחיש את חוסר האונים, תחושת המצור ואיבוד האחיזה של התושבים במקום. הסצנות נכתבו בהשראת סיפורים אמתיים.
אני הגעתי לעבודה בשבע בבוקר, זה כמו בכל בוקר.
מההצגה: הבית הזה שייך לי.
כולם אומרים "שקט יסמין, יש מלחמה", במקום להגיד "שקט מלחמה". יסמין עכשיו שאלה…
רימא ג'ואברה: הלכתי לעשות גבות בסלון יופי. זה המקום של הנשים, שהכל מדברים עליו שם. גילינו שגם יש מצלמות בתוך סלון היופי, שהיא מצלמת את הרחוב בחוץ. אז לא רק הם, הישראלים, מצלמים את הפלסטינים, אלא גם הפלסטינים מצלמים את עצמם ומצלמים את הרחובות.
עלמה גניהר: השטח שבו הם גרים לאט לאט בעצם נחמס. עכשיו בצורה מאוד מתוחכמת, כי במקום שזה יעשה על פני השטח עם טאבו, זה ממש מתחת לרגליים שלהם.
יוני מזרחי: צחקנו הרבה בהצגה הזאת אבל המתנחלים, או המדינה עובדת בצורה מאוד מאוד חכמה, מאוד מאוד מתוחכמת.
עלמה גניהר: זה די דומה לשייח ג'ראח רק זה הרבה יותר אלגנטי משייח ג'ראח, מכיוון שזה נעשה בשם איזשהו אתוס.
יוני מזרחי: אתר העתיקות הכביכול נאיבי והתמים הוא בעצם הכלי המרכזי להצדיק את ההתנחלות בכפר.
מההצגה: אתה רוצה למות? אתה רוצה למות כמו אבא שלך? מה אתה עושה?

מגיש: נושא נוסף שההצגה נגעה בו היה מעצרי הילדים בסילוואן. לאחרונה הפקנו בטלוויזיה החברתית כתבה מעמיקה בנושא זה. כדאי לצפות.

המאבק על הבית בראמיה
מגיש: ומכפר לכפר. ראמיה הוא כפר בדואי "לא מוכר" הקיים עוד מלפני קום המדינה ומוקף בשכונותיה של כרמיאל. למרות שאדמות הכפר רשומות על שם התושבים בטאבו, אסור להם לבנות על אדמתם. ביום שני השבוע, התקיים דיון בוועדת הפנים של הכנסת בעניינם. מהדיון יצאה קריאה למנהל מקרקעי ישראל ולעירית כרמיאל, ליזום משא ומתן עם התושבים ביחס להמשך מגוריהם במקום, וכן לחברם למערכת המים והחשמל.
באסל גטאס: על מנהל המקרקעין להוסיף לתושבים עוד חלקות, לתת לכל משפחה חלקה שיכולים להתגורר, לגור בראמיה. אנחנו חיים על אדמות, טאבו, בואו נחלק אותן כמגרשים ולגור כמו השכנים שלנו. השכנים שלנו יש לנו יחס טוב, גרים ביחד, יהודים ובדואים ביחד, מה הבעיה? התושבים רוצים לחיות ביחד אבל השלטון לא רוצה את זה.

מגיש: ב-76', בעיצומה של תנופת ייהוד הגליל, הוצא צו ההפקעה לאדמות ראמיה בטענה של "צרכי הציבור". לאחר מאבק משפטי, ב-95' הוסכם כי התושבים יפוצו באדמה חלופית בכרמיאל, שאכן אותרה על ידי העירייה.

סלאח סואעד: המנהל ורשויות המדינה לא עמדו באותו הסכם, ועכשיו אחרי 20 שנה הדרישות והצרכים של האנשים הרבה יותר גדולים פי כמה.
מגיש: ב-2009 פסק בית המשפט המחוזי בחיפה כי המנהל "הפר את ההסכם", וכי "קיום ההסכם כמו שהוא, במצב הדברים נכון להיום, אינו אפשרי".
סלאח סואעד: אנחנו נגד בכלל המושג הזה של לפנות אנשים מאדמתם בגלל שהם ערבים ולהביא יהודים לגור במקומם. זה אפרטהייד.
מגיש: ב-2013 התקבל פסק דין חדש במחוזי, שהתעלם מההחלטות הקודמות וקבע כי מי מתושבי ראמיה שלא יחתום על הסכם פינוי עם המנהל תוך 90 יום, יחשב כמוותר מרצונו על הפיצוי שסוכם לפני 20 שנה. מאבקם של התושבים עבר לבג"צ ומחאתם הציבורית ממשיכה.

הזמנה לסיור בקובסי וראמיה
מגיש: ולפני סיום ובאותו עניין, ביום שישי הקרוב יתקיים סיור בעקבות פזורות הבדואים בין משגב לכרמיאל. הסיור, שמאורגן על ידי האתר "דוגרינט" יכלול ביקור בקובסי שליד לבון, ובשכונת ראמיה בכרמיאל, במטרה להיחשף לסכסוך התושבים עם הרשויות ולמאבקם. נקודת המפגש והיציאה לסיור בלבון צפונית לכרמיאל.

עד כאן "סדר חברתי" להפעם, נתראה במהדורה הבאה!

סוף תמלול הכתבה: סדר חברתי – 4-2-2014

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס