שמו הולך לפניו

תמלול הכתבה: שמו הולך לפניו

עלי אלג'מל: כשהיה לי כסף, הבן שלי היה אומר "איי" הייתי לוקח אותו לרופא. היום, גם אם הוא בוכה, מיילל, אם אין לי כסף הוא נשאר בבית. אין.
אורי בר-שלום אגמון: עלי הוא עובד פלסטיני מבית סוריכ, הוא עובד כבר כמה שנים בישראל אבל לפני תשעה חודשים הוא הגיע למחסום כמו כל בוקר והודיעו לו שהוא לא נכנס יותר.
עלי אלג'מל: בגיל 15 עזבתי את בית הספר ומאז אני עובד בישראל. יום אחד הגעתי לכאן, ב-15 בדצמבר שנה שעברה, אומרים לי "מסורב כניסה". מה "מסורב"? לא יודע. בקיצור כל המשפחה (משפחת אלג'מל) סורב וכל משפחת אל שיח' סורבה (כניסה לישראל) ואנחנו בערך שתי המשפחות הכי גדולות בכפר.
קאהר אלג'מל: היתר העבודה היה עליי, אתה רואה אותו? הוא היה עליי, והופתענו שעצרו אותנו. היינו הרבה אנשים עם היתרים.
כתב: "ואמרו לכם במקום שזה בגלל שם המשפחה בלבד?"
קאהר אלג'מל: בגלל שם המשפחה. שם המשפחה אלג'מל ושם המשפחה אל שיח' אסור לכם להיכנס. כל ההיתרים מוקפאים.
אורי בר-שלום אגמון: אז זה המצב, מאז 2016 אלפי פועלים פלסטינים איבדו את היתרי העבודה בישראל. למה? מכיוון ששם המשפחה שלהם זהה לשם המשפחה של מי שעשה פיגוע.
יואב גל טמיר: זה יכול להיות מאות ואלפי אנשים. לצורך העניין, זה כמו שיחליטו שכל מי שקוראים לו כהן, כן, אז הוא שייך לפלוני כהן, שעשה איזשהו משהו וצריך עכשיו לקחת לו את אישור העבודה.
חסן אלג'מל: כל אדם ששם משפחתו "אלג'מל" מנוע מלהיכנס לישראל. בלי קשר אם הוא קרוב לצעיר (שביצע פיגוע) או לא קרוב אליו.
אורי בר-שלום אגמון: המכה הכלכלית למי שנשללו מהם התרי העבודה בישראל קשה במיוחד. בשל אחוזי האבטלה בגדה הערבית ובשל השכר הנמוך פי שניים מהשכר בישראל.
באסם רשיד אלג'מל: מגיל 14 אני עובד בישראל, במבשרת ציון, בקסטל, הר אדר, גבעת זאב. אם הייתי מרוויח 5,000 שקל בגבעת זאב עכשיו אני מרוויח 2,500 - 2,000 שקל. וזו עבודה לא קבועה, אצל היהודים הייתי עובד חודשי.
קאהר אלג'מל: כשאתה נכנס הביתה עם 50 שקל, שאתה אמור להאכיל באמצעותם שישה ילדים, איך אתה אמור לפרנס אותם? יש לי שלושה ילדים באוניברסיטה, השנה אני הפסקתי להם את הלימודים אין לי כסף לשלם את השכר לימוד.
יואב גל טמיר: אני יודע שיש הרבה מאוד קבלנים מהצד השני, שגם זועמים על ההחלטה הזאת. אני, מתקשרים אלי מעסיקים ושואלים אותי "איך אני יכול להוציא עכשיו...אני רוצה להביא פועל, איך אני יכול להוציא אישורים?" רוב המוחלט של העובדים בבניין מגיעים מהרשות הפלסטינית.
קריינות: סילביה פיטרמן ממחסום ווטש, מסייעת כבר שנים לפועלים הפלסטינים להתמודד עם משטר ההיתרים. כשהתחילה מדיניות הענישה הקולקטיבית על פי שם משפחה, המכונה על ידי הצבא מניעת אג"מ – הרתעה, פנתה סילביה למנהלות התיאום והקישור כדי לברר מתי תפוג המניעה.
סילביה פיטרמן: בדרך כלל מניעות אג"מ הן לשנה. בכמה מת"קים ענו לי: "שהתושב מנוע אג"מ – הרתעה - המניעה מסתיימת ב-14 בדצמבר 2117".
אורי בר-שלום אגמון: כן, זו לא טעות. היתר העבודה נשלל ל-100 שנים. אז לאחר שנשות מחסום ווטש לא הצליחו לעזור לפועלים הפלסטינים באמצעות ערעורים במישור המנהלי, הן פנו לצעדים משפטיים.
תמיר בלנק: העתירות הוגשו בעניינם של יותר מ-100 אנשים. עד עכשיו למשהו כמו 30 אנשים המניעה הוסרה. שוב ושוב אנו נתקלים בתשובה של המדינה, שהם בודקים את המצב, הם עושים ישיבות, הם בוחנים. כאשר מגיע מועד הדיון אם מגיע יום לפני הדיון, המניעה מוסרת באורח פלא.
אורי בר-שלום אגמון: תמיר מתאר מצב בו הענישה הקולקטיבית לא מגובה בהגנה משפטית. ואכן לאחרונה, במקרה אחר, בג"צ ביטל החלטה של הקבינט למנוע את כניסתם של חולי סרטן מעזה לטיפול רפואי בישראל, בשל קרבה משפחתית לפעילי חמאס. בג"צ קבע כי ענישה קולקטיבית ושרירותית, אינה חוקית.
סילביה פיטרמן: המדיניות הזאת, של החרמת היתרים, שמונעת פרנסה, רק מרעה את המצב מבחינה הזאת, יוצרת ייאוש, יוצרת מצוקה כלכלית גדולה.
קריינות: ממתאם פעולות הממשלה בשטחים נמסר בתגובה: "כניסת תושבים פלסטינים וזרים לישראל אינה זכות מוקנית, והיא מתבצעת בהתאם לקריטריונים ובכפוף לאבחון בטחוני. החלטת ביטול היתרי העבודה בישראל ובהתיישבות לבני חמולות של מפגעים, נובעת משיקול הרתעה בטחוניים ומניעת פיגועי טרור עתידיים."
אורי בר-שלום אגמון: אז האם מניעת פרנסה מאלפי משפחות באמת תורמת לביטחון?
עלי אלג'מל: אתה מדבר על 8-9 חודשים שאין כסף, אין שום הכנסה. לאט לאט מתחילות בעיות בבית. ואחר כך מה? הילד, מה הוא אמור לעשות, יש לי ילד בן 20, מה הוא יעשה? חוזרים לנושא הטרור, הטרור שעושה ישראל נגדנו, זה מה שמגביר את הטרור.
קאהר אלג'מל: אם תיקח בלון, בלון, ותנשוף לתוכו, עוד ועוד, כמה זמן הוא יחזיק מעמד? בסוף הוא יתפוצץ. אנחנו אנשים שדי, רוצים להתפוצץ רוצים לעבוד! יש לנו אחריות (למשפחות) אנחנו לחוצים אנחנו לחוצים, די מספיק. נמאס. זה באמת מספיק. תודה לכם, ותודה על הראיון.

סוף תמלול הכתבה: שמו הולך לפניו