תמלול הכתבה: מי הזיז את הזיכרון שלי?
קריינות: נכנס הצבא ופקד על האנשים שיתכנסו ברחבת הכפר. באותה עת רבים ישנו בתוך הכנסייה. אולם הצבא לא חיכה שנתכונן לעזיבה. הם החלו לירות לכל עבר. יוסף עליו השלום היה עני מרוד. הם ירו בו כאשר הגיח מדלת בית הספר. הוא התמוטט על האדמה אל מול כל האנשים והחל לפרפר כמו ציפור גוססת. התקרב אליו הקצין, כיוון אקדח לראשו ורוקן לתוכו חמישה או שישה כדורים. היריות הפחידו את האנשים. דרשו מהם להרים ידיים. הפחד שבר את לבם. בפתח הכנסייה עמדו שלושה ילדים. הם הסתכלו על גופתו של יוסף השרועה על האדמה. "מסכן יוסף", אמר אחד מהם ונעץ מבטים מבועתים בגופה נטולת רוח החיים.
יכולת להיות שזה מהשואה משהו, לקחתם את זה?
אירופה, אזור פולין, השואה ככה, המקומות האלה.
לא בארץ, זאת אומרת לא בשטחים או משהו בזמן מלחמה, אבל לא בצורה כזאת.
אם זה צבא, אז בכל מקום שיש בו צבא ואנשים.
זה גם השואה וגם צוק איתן, נראה לי אותו הדבר.
זה יכול להיות פה מהתקופה של המאורעות של 36', שבסביבה הזאת היה מאוד לא רגוע.
נראה לי סיפורים כאלה נשמעים רק בשטחים. רק בשטחים.
כי אני מכיר את מציאות הכיבוש וטקסט הזה מתאר סיטואציה שהיא יומיומית.
כתבת: אם אני אומרת לך שזה נלקח מספר שעומד להתפרסם עכשיו בעברית, שנכתב על ידי סופר פלסטיני על האירועים שהיו ב-48' פה.
48'! מה שהיה ב-48' הוא יכול לכתוב מה שהוא רוצה, מי אמר שזה אמת מה שהוא כותב?
טוב אני אחד שמאמין בלהפסיק לזכור ולהתחיל לחיות.
למה עכשיו אנחנו צריכים לדבר על הנושא הזה, הפלסטיני? לא שאני מנסה לטאטא מתחת לשטיח, זה היה, נעשו טעויות, נעשו שגיאות, אף אחד לא מנסה לחפות על זה, אבל למה עכשיו להעלות את זה?
לא, לא זה דברים נכונים ולא טובים לעשות דברים כאלה.
אני לא יודע, אני לא הייתי שם...
כתבת: זה מה שכתוב.
בסדר.
זה מעורר גועל ובחילה.
טיפה אדיש לזה, רגיל לסיפורים כאלה. נוגע בי לא נוגע בי.
כאילו זה שהאדם עדיין משחק בנשק זה לא נתפש.
וכואב הלב, חבל, שככה נגמרים ונכחדים חיי אדם.
עצוב, אכזרי, קשה.
אנחנו מקווים שלא נעשה דברים כאלה בעתיד.
סוף תמלול הכתבה: מי הזיז את הזיכרון שלי?
הוספת תגובה לכתבה