תמלול הכתבה: ממג'דיל למגדל העמק
קריינות: זה הוא סיפור על שייכות, ועל בית. וכמו הרבה סיפורים, הוא מתחיל משאלה. איך אדם יכול להרגיש שייך למקום שהוא לא נולד בו?
בשאר נחאש: אבא שלי נולד במג'דיל. אני נולדתי בנצרת, אני והמשפחה היפה שלי. אני כל הזמן שואלים אותי, השאלה הראשונה היא - מאיפה אתה? והתשובה הראשונה - ממג'דיל.
אם פיסל: (מדקלמת שיר ילדים) "האהבה של אבי, איזו ברכה מופלאה, אתן לו בתמורה פרס – נאמנות וחיבה, כך נוהגת זו שברגשותיה נדיבה".
הלוואי וכולכם תגיעו לגיל שלי.
את השיר הזה למדתי בכיתה ד'.
קריינות: בכיתה ד' אם-פייסל למדה במג'דיל, יישוב פלסטיני שנהרס על ידי הצבא ב-48' ועל חורבותיו הוקם מגדל העמק. סיפוריה, שלא מופיעים בספרי ההיסטוריה הממלכתיים, ריתקו את הקהל הצעיר, שלא הפסיק לשאול שאלות.
מאיס: בת כמה היית כשיצאת ממג'דיל?
אם פייסל: הייתי בת עשרים עם בת בבטן, שמתה, זכרונה לברכה.
מאיס: איך יצאת ממג'דיל? מה קרה? ?
אם פייסל: יצאנו ברגל, רצנו. המטוסים הפציצו מלמעלה ופגעו בבן-דוד שלי.
נער: היו בתי חולים, רופאים, דברים כאלה?
אם פייסל: לא, לא היו בתי חולים.
מייס דראושה: לצערי, לדור הצעיר היום אין הרבה מודעות לדברים שהמשפחות שלנו עברו בעבר. אני חושבת שהשיחה עוזרת להם לגבש זהות, להבין מאיפה הם באו, מה המוצא שלהם, לאן הם שייכים, כי אנחנו נמצאים במקום שהוא מאד... 'בין לבין', וחשוב שנדע להגדיר במדויק מי אנחנו.
קריינות: לא-פעם קשה לנו, הישראלים, לתפוס זאת. "אני לא מבין את הכמיהה של הפלסטינים לחזור לאדמות שהם מעולם לא חיו בהם" - כתב לנו דורון בתגובה לכתבה קודמת.
כתב: כשאני אומר לך מג'דיל, אתה הרי לא נולדת שם, אז מה גורם לך להרגיש שייך?
בשאר נחאש: זה המולדת, זה האדמה, זה הסיפורים הקטנים של האנשים שחיו ביחד, הסכסוכים הקטנים, החתונות של האנשים , הסיפורי יום יום-יום, של כל החברתי , זה חיים שלמים שהיו.
כתב: ששמעת עליהם איך?
בשאר נחאש: אבא, סבא, סבתא, כל הזמן הם סיפרו על זה. וזה נכנס לבפנים.
לינה קזמוז: אתה לא יכול להתכחש למוצא שלך. אתה יודע שכאן המוצא שלך, שזאת ארץ אבותייך, שהשורשים שלך באדמה הזאת. למה שתרצה לעזוב אותה? אם מישהו מוציא אותך מביתך, נכון שאף אחד לא הוציא אותך, הוציאו את אבותייך, אבל נגיד שיום אחד הגיע מישהו והוציא אותך, לא היית רוצה שהדורות שאחרייך יתקנו את העוול וישובו?
קריינות: ואולי, יהיה לנו קל יותר להזדהות עם החלום של לינה - לחזור למג'דיל בחלוף שלושה דורות, אם ניזכר בסיפור שונה על חלום אחר.
סרטון הסברה ישראלי: היהודים הגשימו את החלום של מאה דורות, וחזרו לארץ מולדתם, יותר ויותר יהודים סירבו לקבל את הגלות כגזרת גורל. התקווה לחזור ולבנות את ירושלים, הפכה משירה ותפילה, למעשים ושליחות.
בשאר נחאש: אם אלפיים שנה (היהודים) הזכירו שיש את ירושלים וזה, אנחנו שבעים שנה מזכירים לילדים, אומרים פה נולד סבא, פה הרסו את הכפר, פה הקימו מגדל העמק.
קריינות: נראה שהשייכות לכפר ההיסטורי מתחזקת נוכח תחושת הפליטות והזרות בהווה. שמות המשפחה של פליטים ממג'דיל החיים בירדן, לבנון או נצרת למשל - מזוהים עד היום עם אותו כפר ההיסטורי.
מאיס דראושה: מה שמות המשפחות שהיו במג'דיל?
אם פיסל: משפחת דירבאס, כסאברה, נחאש, בשאראת, ג'ביל... תגידי להם. היתה משפחת ואכד, אנחנו משפחת ג'ביל, המשפחה שלנו קטנה מאד.
קריינות: גם הסיפור הזה, על עם שמתפזר אך שומר על זהותו, שלא מרגיש שייך למקום שבו הוא נולד ומבקש לעצמו בית אחר, הזכיר לי את הסיפורים ששמעתי מסבא שלי על חייו בגולה.
כתב: למה את חושבת שהרבה יהודים לא מקבלים את זכות השיבה?
מאיס דראושה: אני לא חושבת ככה. אני חושבת שאם יהיה הסבר מתאים, שיפרטבדיוק מה קרה ויראה את הצד האנושי, אני חושבת להפך - הם יבינו אותנו.
כתב: אני חושב שאחת הסיבות שאנחנו שהיהודים מפחדים מזכות השיבה, היא כי אנחנו חושבים שאם הפלסטינים יחזרו, המשמעות היא שהיהודים יאלצו לעזוב.
לינה קזמוז: לא בהכרח, אפשר לחיות ביחד. נכון, זה לא פשוט, ולא מובן מאליו, להגיד להמון אנשים – יאללה, תחזרו לאדמה שלכם. לאן הם יחזרו? יהיו בתי ספר? יהיו מבנים? מי יממן את זה?
קריינות: השאלות לגבי האופן הפרקטי של שיבת הפליטים אכן חשובות, אבל אולי כדאי להתחיל בשאלה ערכית – האם אנחנו מוכנים להכיר בכך ששני העמים שייכים לארץ הזאת ומגיע להם לחיות בה?
נפתלי בנט: הגיע הזמן לומר בקול ברור: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל.
ענת ברקו: לגבי פלסטין, שכמו שאמרנו אין אפילו פ' בערבית. כך שהמונח המושאל הזה גם הוא... שווה עיון.
בצלאל סמוטריץ': אין דבר כזה עם פלסטיני, נקודה. אין ולא היה.
כתב: את חושבת שהיהודים שנמצאים כאן, במגדל העמק, שזה גם המוצא והבית שלהם?
לינה קזמוז: בכנות, אני לא יודעת. כל אחד והנרטיב שהוא רוצה להאמין בו. אבל אני מתארת לעצמי שאם... כלומר אני מקווה שנוכל לחיות כולנו יהודים וערבים במדינה אחת, חיים של שלום בהם כולם מקבלים את כולם, ונחלק את המשרות בינינו יהודים וערבים, באמת הלוואי, אבל אני לא יודעת עד כמה זה מציאותי.
סוף תמלול הכתבה: ממג'דיל למגדל העמק
הוספת תגובה לכתבה