יום שישי   17-01-2020
תמלול הכתבה: הקולות האחרים

מגיש: מתחילת האירועים האלימים בחודש יולי, קיימים קולות חדים וברורים נגד האלימות, המלחמה וההסתה. קולות אלו כמעט ואינם נשמעים בתקשורת המרכזית ואם כן - הם ממוסגרים כקולות הזויים. בחרנו לפתוח את המהדורה דווקא איתם.

מפגין: תנו לצה"ל לנצח! לזיין ת'ערבים!
איילת הראל: מי שגדל בצד אחד, גדל על זה שהוא צודק, אתה לומד את זה בבית הספר, אתה לומד את זה בתנועת נוער, אתה לומד את זה בצבא, שאתה צודק האמת היא מורכבת.
רוני קידר: אני חושבת שהרבה מאלה שאתה שומע (אצלם) את ההתלהמות של המלחמה, זה אנשים שמצליחים לא לראות שם פרצופים. לראות שם רק את משגרי הטילים. ואז הם מדברים כמו שהם מדברים.
מפגין: אתה בוגד! אתה רוצח! הדם של החיילים שלנו על הידיים שלך!
רוני קידר: אם כמוני הם היום מכירים אנשים שם, אני חושבת שההתלהמות הייתה קצת פחותה.
גדי גבריהו: מתבצעים פשעי שנאה נגד ערבים לא מאתמול בערב בירושלים, תקופה מאוד ארוכה וזה עובר לנו מעל הראש.
רובי דמלין: אני חושבת שאני שלמתי מחיר מספיק גבוה, אני איבדתי את הבן שלי, יש לי זכות להגיד להפסיק את ההרג. זה נורא קל לשלוח את הילדים של אנשים אחרים לצבא.
רמי אלחנן: אני תמיד אומר שהרוצח של הבת שלי לא נולד רוצח, משהו הפך אותו להיות רוצח, משהו גרם לו לאבד את שפיות דעתו ולכעוס כל כך עד שהוא לא היה מסוגל לראות בילדה שלי שום דבר מאשר יהודייה שצריך להרוג אותה.
אתי אג'יסון: אנחנו רוצים לחיות בשקט, זאת העיר שלנו, אנחנו מגדלים פה ילדים, אנחנו מתבוננים לשכנים שלנו בעיניים, מחייכים, מתחבקים, אוהבים, אהובים, אנחנו לא רוצים לאבד את זה, אנחנו לא מאמנים במלחמה.
נמאס לנו שמשתמשים בנו למלחמות פוליטיות, נמאס לנו מההסתה. אנחנו רוצים להגיד "לא, זהו, מספיק".
אסמא אגבארייה זחאלקה: כל המציאות של החיים בישראל שמבוססת על הפרדה בין יהודים לערבים, סופה תמיד מלחמה, סופה שנאה. להתחיל מגיל קטן מאוד לחנך את האנשים שהנה- ערבים ויהודים יכולים להיות ביחד, ויש להם הרבה מן המשותף ורק החינוך המשותף ורק החיים המשותפים יכולים לקרב בין שני העמים ולקרב את השלום ואת סוף הכיבוש.
ד"ר נאוה זוננשיין: והתקשורת, הראו מה קורה בעזה. למה אתם מחרישים? מגיע לנו לקבל תמונת מצב מלאה, לא מצונזרת, לא סטרילית.
ד"ר מראם מסארווה: לא נמאס לכן מהסכסוך הגברי, המתלהם, ארוך השנים? לא נמאס לכן? הרי עד עכשיו לא ראיתי עזתית אחת ששיגרה טיל לשדרות, ואף לא ראיתי ישראלית אחת שהפציצה את שמי עזה. אך אני רואה הרבה שכול אימהי בשני הצדדים. אנו מהוות יותר ממחצית האוכלוסייה, די להתרחקותנו מתהליך קבלת ההחלטות.
ד"ר יפעת ביטון: אני חושבת על הילד בין ה-10 שאתמול קיפח את חיו בעזה. מה היה לו בחיים הקצרים האלה? 3 מלחמות, פחד אין סופי, הפחד הזה מהטיל הזה שבסוף גם הרג אותו. והילדה הזאת, הילדה בת ה-7 החברה שלי איילי שגרה גם היא בשדרות, וגם היא זה כל מה שהיא מכירה.
צבע אדום. צבע אדום.
ארנון רונן: בעזה יש בני אדם, פה יש בני אדם. אנחנו לא הולכים לשום מקום, והם לא הולכים לשום מקום. הפתרון לטווח ארוך, והפתרון לייבש את הביצה הזאתי, הוא רק לדבר, רק לשוחח.

סוף תמלול הכתבה: הקולות האחרים
 
 

הוספת תגובה לכתבה

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס