יום חמישי   24-10-2019
תמלול הכתבה: פרטנר – יש, הנהגה – אין

לאורך כל ההיסטוריה האנושית אנשים רצו שלום ותמיד היו מלחמות. היום אלפים מתים בדרך לאירופה. מה כל כך טוב באירופה שאין במזרח התיכון? והתשובה היא במילה אחת – שלום.
קריינות: היעדר שוויון בין יהודים לערבים באזורנו במערכת יחסים של כובש ונכבש, הביא לסבבי אלימות חוזרים ונשנים, שאת האחרון אנו חווים כעת. עשרות שנות כיבוש ונישול, פריחה של התנחלויות, פיגועים, אינתיפאדות, דיכוי של המאבק לשחרור, קיפוח, מעצרים מנהליים... ברקע מהדהדים כלי התקשורת נרטיבים של מנהיגים: "אין פרטנר", "אין פרטנר".
בנימין נתניהו: צריך להבין אחת ולתמיד, הטרור אינו נובע מתסכול בשל היעדר התקדמות בתהליך המדיני. הטרור נובע מן הרצון להשמיד אותנו.
עירית קינן: מזה שנים אנחנו שקועים בשיח עקר שבו אנחנו משכנים את עצמנו עצמי שאין פרטנר אין ברירה, צריך להתרגל לחיות עם הסכסוך.
רובי דמלין: אנחנו 600 משפחות שאיבדו קרוב משפחה בסכסוך ויש לנו מסר כי זה מסר שלא עובר בבחירות. וזה המסר של מה הולך לקרות בקונפליקט? אף אחד לא מדבר על זה. איך הם הולכים לנהל משא ומתן? האם הם הולכים להיפגש? מה הם עושים? אף אחד לא אומר שום דבר על המצב הזה, והאלימות ממשיכה.
בנימין נתניהו: אני תמיד עומד משתהה מול האשליות של אחרים שמוכנים להמשיך בתהליך הזה ולקרוא לו שלום
איברהים עמבאווי: אני אומר מספיק כאבים מספיק דם חייבים לפתוח את הראש ולפתוח את הלב ולהתקדם
קריינות: בעוד הקיפאון המדיני מתמשך כבר שנים יוזמות אזרחיות משותפות של ישראלים ופלסטינים להפסקת הכיבוש ולחתירה להסדר מדיני ופתרון הסכסוך ממשיכות להתקיים כל הזמן והן לא מעטות.
ספיר הנדלמן: המטרה שלנו זה ליצור קונגרס ציבורי למשא ומתן, שנציגי ציבור ישראלים יפגשו נציגי ציבור פלסטינים לקונגרס גדול בעל כוח פוליטי, כדי לנהל משא ומתן לשלום. אנחנו מבקשים מכל קבוצה ישראלים ופלסטינים לבוא עם 4 נושאים שחשובים להם כדי לפתור את הסכסוך
חיים נתיב: עצם קיום המפגשים כבר מוריד חרדה לנו יש חרדה מהצד הערבי להם יש חרדה מאיתנו. המפגשים האלה מלמדים או יוצרים איזה מצב שגם הם בני אדם ואותו דבר הם רואים אותנו גם כבני אדם.
אליעז כהן: אנחנו מדברים על מולדת אחת לשני עמים שעל בסיסה יכון איחוד שנקרא ישראל – פלסטין, שזה מודל של קונפדרציה. קונפדרציה תכיל בתוכה שתי מדינות סוברניות, ריבוניות לכל דבר, דמוקרטיות ששואפות להיות שוויוניות בתוכן לכל האוכלוסיות שגרות בה. ישראל ופלסטין.
מירון רפפורט: אנחנו חייבים להסתכל קדימה. לתת כבוד לעבר, לתת כבוד לזיקות ההסיטוריות, למה שקרה לשני העמים כאן, למה שקרה לארץ הזאת במשך השנים האלה, אבל לא להגיד שאנחנו צריכים להוכיח מי צודק בכל דבר. לא נוכל להתקדם בצורה כזאת.
אריאלה גניגר: אני לא חושבת שהעמדות פה כל כך מרוחקות. יש קיצוניים, יש קיצוניים בכל צד אין ספק. השאלה היא ההגדרה, השאלה היא מי. אז לשבת בבית ולהגיד: "עד שתיפול לי ההגדרה בדיוק מדויקת אלי, אני לא זזה" או לשבת בבית ולחכות שהצד השני יזוז ויעשה את שלו. לא מה, אני אחכה להם? אני רוצה משהו, אני אעשה אותו.
סוזן עמאס: אנחנו מבקשים שיהיו אתנו פה כאן ועכשיו שראש הממשלה של אבו מאזן ושל כולם שיבואו כאן ועכשיו ויראו איזה תמיכות יש פה איזה שילווה של שלום שיש פה איזה קשר וגשר שיש פה.
עלי אבו-עוואד: העם הפלסטינאי שהוא תוקף והוא כועס לא מפני שהוא שונא אלא מפני איזשהו חוסר התמודדות עם הסבל היומיומי. צריכים לשנות את התנאים של העם ולא רק לדבר על השלום.
קטיה קופצ'יק: הילדים שלנו הם אלו שצריכים להיפגש. עדיף להם להיפגש כשהם הולכים לבית הספר. שלא יפגשו עם פלסטיני בפעם הראשונה במחסום. שלא יפגשו עם פלסטיני בפעם הראשונה כשהם עוצרים אותו.
אנחנו לא חיות. אנחנו אנשים רגילים, לא פוגעים באף אחד. לא נאכל את היהודים. פלסטינים הם עם פשוט, לא פושעים. זה עם שפשוט רוצה לחיות.
קריאות בהפגנה: די לכיבוש!
קריינות: לצד יוזמות אזרחיות לשיח בין הצדדים מתרבות גם פעולות אזרחיות לסיוע במאבק הפלסטיני לשחרור ובהתמודדות של הפלסטינים עם הכיבוש.
עדינה אבירם: אנחנו מסרבות להתעלם מהסבל של נשים מעבר לחומה הזו. אנחנו מאמינות ביכולתנו לפרק חומות, את החומות הפיזיות שבינינו ולהבטיח עתיד צודק ושפוי לנשים הפלסטיניות והישראליות.
זוהר לביא: מפגש, בעיקר בין ישראלים לפלסטינאים, שיוצר בעצם חוויה מיידית של אפשרות אחרת. שכן אפשר להיות ביחד, כן יש דברים משותפים, כן אפשר לעבוד ביחד.
עיזאת קווארי: אם אין לי מתנדבים ישראלים, או מאירופה, אני לא יכול לבוא לכאן לבד, בגלל שזה מסוכן.
אבנר הורוביץ: זה אחד הדברים שנותנים לי תקווה כי זה טקס שבאמת מנסה לא רק להתרכז במתים אלא גם להסתכל קדימה ולדבר על מה טוב לחיים ואנחנו חיים פה יחד עם פלסטינים ואנחנו חייבים להבין את זה ולהכיר גם בכאב שלהם
קריינות: שיחות ופעולות לסיום הכיבוש אינן קלות לעיכול לציבור הישראלי. הן נחשבות שנויות במחלוקת נתפסות כוויתור, כחולשה. התקשורת בארץ בוחרת להתעלם מהן שמא הצופה יעביר ערוץ, שכן הרייטינג עולה דווקא בהצגת אסונות ופיגועים, בקריאה להתכנס בעצמנו, להתאחד תחת תחושת גורל אכזר משותפת ללא אפשרות לתקווה לעתיד טוב יותר.
עפו אגבאריה: העובדה שאנחנו יושבים כאן מוכיחה, שיש לנו אפשרות להיפגש ולדבר. וזה גם מוכיח שאין עמים גזענים - יש מנהיגים גזענים אשר מכוונים את העמים למסלול גזעני.
עאוני אל משני: העתיד לא בידיים של נתניהו בלבד, העתיד הוא גם ביד של ילד פלסטיני מג'בליה וגם ביד של מתנחל מבית אל או מכל התנחלות אחרת. יש כאן שני עמים שחיים כאן והם לא הולכים לשום מקום.

סוף תמלול הכתבה: פרטנר – יש, הנהגה – אין
 
 

הוספת תגובה לכתבה

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית