יום שלישי   18-12-2018
תמלול הכתבה: על הקמת גן דו-לשוני בקיבוץ

אמיר עוואד: הנושא של הגן הדו לשוני התחיל לפני שלוש שנים בערך. מה שנקרא היום אינתיפדת הסכינים, אז הייתה תקופה מאוד, מאוד, מאוד קשה, לציבור הישראלי, לציבור הערבי בתוך המדינה. כל ציבור הרגיש שהוא מאוים באיזו שהיא דרך, היה איזה שהוא ריחוק וחששות בין שני הצדדים, ואני רואה שהבעיה היא לא בין האנשים, אנשים מסתדרים יופי, צריך לעשות רק יוזמות ולהוביל דרכים, (זה) יוביל אותנו באמת לחיים משותפים, וחיים של כבוד הדדי ושל שיתוף, ויזמתי מפגש בתוך העסק שלי, להביא אנשים ממזרעה, המכובדים של מזרעה, המכובדים של עברון, ולעשות ישיבה משותפת. למפגש הזה גם הגיע שגיא, שהוא גם מי שעשה באמת עבודת קודש ועבודה מדהימה בהקמת הגן הדו לשוני, שמשם זה צמח. בגלל שהיינו בתקופה מאוד, מאוד טעונה. הפחד היה שיתלהטו שם הרוחות, שיהיו וויכוחים שהם לא רצויים, שבמקום שיצא משהו טוב מהמפגש אלא יצא ההפך, זה היה הפחד שלי, הפחד האישי. והמטרה, מה תהיה המטרה של המפגש, המטרה של המפגש הייתה איך לשמר את היחסים הטובים עם עברון, וזה מה שהיה. באמת אנשים באו במטרה, שמו את המטרה הזאת מול עיניהם, לא נתנו לדברים שהם שוליים, לבוא ולהרוס, אלא להפך. גם כל אמירה שהייתה אולי קשה לצד השני, התקבלה בהבנה, התקבלה בסובלנות ובסבלנות.

הדרך להקמת הגן, הייתה דרך לא פשוטה ולא קלה, והיו הרבה קשיים בדרך. הציבור הערבי הישראלי שנמצא בתוך המדינה הרבה יותר פתוח לאופציה הזאת של שיתוף, כי הוא צמא לזה, הוא רוצה להיות שותף וחלק במדינה הזו. לבוא למישהו, למשפחה ולהגיד להם "תשמעו, אנחנו רוצים לבנות גן דו לשוני, של יהודים וערבים ביחד", מבחינתם זה לא משהו שהוא בשמיים, זה לא נופל עליהם כמשהו שלא מובן, איך אתה עושה את זה, להפך, הם רוצים שהילד שלהם יהיה שותף מגיל צעיר, בשפה ובמנהגים, ובדרך, והם רוצים שהילד שלהם יהיה שותף במדינה וישתלב בתוך המדינה. אין לציבור היהודי במדינה את ההרגשה הזאת שהוא צריך להיות חלק. אין לו את ההרגשה הזאת שהוא צריך להיות שותף במשהו, כי מבחינתו הכל רגיל, מבחינתו זה משהו שהוא ביום-יום שלו, הוא לא צריך להתחבר למישהו, הוא תמיד רגיל שמישהו מתחבר אליו, לא, לא ההפך.

הדעות הקדומות, של הפחד של הציבור הישראלי להכנס לכפרים או לערים של ערביי ישראל, שהוא פחד של, "וואלה, אני לא יכול להסתובב שם חופשי?", זה בגלל אי ההיכרות של הציבור היהודי עם הציבור הערבי. לבוא עם רעיון של אני אהיה שווה, עם ערבים, באותו גן, שפתאום אני עכשיו צריך להבין את הצד שלו. שהתקווה, אולי לא צריך לשיר אותה בבוקר, כי הערבי הישראלי לא כל כך מתחבר אליה, פתאום לבוא ולהגיד וללמד את הילד שלו על עיד אל אל-אדחא ועל עיד אל פיטר, והרמדאן, זה משהו שהוא לא מובן מאליו, שפתאום גם כשתהיה שמאלני, הכי שמאלני שבעולם, זה משהו שאתה יכול לקבל אותו, ואתה שם לו פתאום את האמונה שלו, ואת מה שהוא מאמין, פתאום מול העיניים. לראות את הלחימה שלהם באמת לעשות מפגשים, ולקחת את המתנגדים, ולדבר איתם ולהסביר להם, ולחשוב על דרך יצירתית לעשות את הדברים האלה, ופתאום הם מצליחים לגייס עוד אנשים ועוד אנשים ועוד אנשים, עד שבסופו של דבר ההחלטה הזאת עברה בקיבוץ, ומתחילים לבנות את זה, ופתאום גם את אלה שהתנגדו, כשראו שזה עבר, הם מתחילים לבוא ולראות, אוקי, איך אנחנו מכאן רוצים לעזור, ולעזור לכם ולא להערים קשיים, ולתת לכם גם מקום כי לא היה לנו מקום כאן בכפר לעשות את זה מבחינה פיזית, הגן, ולעשות את זה דווקא בעברון ולעזור לנו בהקמת הפרויקט הזה, עד שאנחנו מגיעים עד הלום.

סוף תמלול הכתבה: על הקמת גן דו-לשוני בקיבוץ

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית