תמלול הכתבה: מבית תמחוי למסעדה קהלתית
קריינות: רובנו סעדנו ובילינו בתקופת החגים, אך ישנם בישראל מי שמזלם לא שפר עליהם ולא היה ביכולתם לערוך ארוחת חג או אפילו עם מי לחגוג אותו. באר שובע היא מסעדה קהילתית אשר מעניקה מענה עבור מאות מתושבי הדרום בתשלום סמלי של שלושה שקלים לארוחה.
עמליה: האוכל הוא טעים. המקום הוא טוב, מבחינת הכל אני מרוצה. מהאנשים ומהאוכל.
חיים לוגסי: הסועדים כבר מתחילים להגיע מרבע לעשר, עד שעה אחת שהם אוכלים ארוחת צהריים.
ארז נגאוקר: פתחנו בית תמחוי. ולאט, לאט עשינו שינוי כיוון למסעדה קהילתית. וההבדל הוא שבבית תמחוי נותנים אוכל ובמסעדה קהילתית נותנים שירות. רוב הסועדים הם קשישים, בהגדרה של קשיש... ניצולי שואה, יש לנו פה. אבל לא רק. לא רק. גם לפעמים אנשים, משפחות, שנתקלות... נקלעות למשבר זמני, אז באות לפה לאכול.
חיים לוגסי: יש עוף ברוטב, כפי שאתם רואים. שעועית ירוקה עם גזר. אורז, יש גם סלט ירקות כמובן, מרק, חייבים את המרק בשביל הקשישים – אין להם שיניים. כל יום יש מרק אחר, אוכל טוב מאוד. כולם אוכלים, כולם שבעים.
קריינות: המסעדה הקהילתית מתקיימת מתרומות בלבד, כמעט ללא כל תמיכה מהמדינה ומונה כיום 84 מתנדבים, ביניהם סועדי עבר אשר החליטו להצטרף ליוזמה כמתנדבים. עוזי היה מחוסר דיור ומצא בבאר שובע מענה לארוחה חמה. בתוך זמן קצר הוא החל להתנדב במקום ובכך מילא גם את הצורך החברתי שלו.
עוזי תורן: כשאתה הולך למקום לאכול בפעם הראשונה בלי אמצעים, אתה לא יודע לאן אתה הולך, אתה לא יודע איזו גישה תהיה כלפייך, באיזו צורה יתייחסו אליך. הבן אדם הזה, הטבח הראשי, שהוא בן אדם נפלא. הוא היה הטבח והוא גייס אותי והפך את הכיוון מסועד למתנדב. וזה מה שאני עושה כבר 13 שנה.
סול: בשבילי זה טוב כי אני יוצאת מהבית ויש לי חברה פה, מדברים, מעבירים את הזמן ואני מרגישה שאני עושה משהו, שאני עוזרת, עושה משהו וטוב לי. כיף לי להיות עם כולם.
חיים לוגסי: תראה, רוב האנשים שאני מראיין פה הם עובדים. אבל לא מספיקה להם המשכורת. אוכל, טלפון, ביגוד, לא מספיק. לא עצלנים, יושבים אוכלים על חשבון מישהו, לא. הולכים לעבודה, מה שנותנים לא מספיק. אז פה משלימים את מה שחסר להם.
קריינות: כשליש מתושבי מדינת ישראל חיים מתחת לקו העוני וחלקם תלוי במקומות כמו באר שובע. נשאלת השאלה, היכן התפקוד והתמיכה של המדינה, כאשר בבאר שובע לדוגמה, תרומת משרד הרווחה עומדת על כשמונת-אלפים ושבע-מאות שקלים לפי הדוח הכספי לשנת 2014.
ארז נגאוקר: אני כן עובד בשיתוף עם מחלקות הרווחה ששולחות אנשים לפה, לאכול. אבל המדינה לא שמה פה כסף. לא עוזרת בצורה משמעותית, בוא נגיד ככה. הרוב זה אנשים פרטיים שפשוט עוברים ליד המקום. עובדים במפעלים מסוימים, שתורמים מהמשכורת שלהם כל חודש בהוראת קבע. זה באמת, זה אנשים ש... האזרח, באמת, הטוב, שבא ותורם. זה רוב הכספים. אנחנו עובדים, כמובן, עם קרנות בחו"ל, אבל רוב התרומות זה פשוט מאנשים שרואים את המקום ורוצים לעזור.
קריינות: בבאר שובע אין מסתפקים רק בחלוקת מזון וארוחות, אלא פועלים גם להעלאת מודעות ולעידוד אקטיביזם.
ארז נגאוקר: הקמנו לפני 4 שנים קבוצת נשים, שהיו מקבלות חבילות אצלנו. ואחרי 4 שנים, אחרי שהכרנו כבר, בעיקר זה נשים, הם חלק מהקואליציה למאבק ארצי בבטחון תזונתי ובעוני. הן חלק מהקואליציה הארצית והן היו בכנסת, ודברו שם עם חברי כנסת. עברנו תהליך, זה אותן נשים שהיו מקבלות חבילות, ועכשיו הן מבינות בכלל תהליכים כלל-ארציים שגורמים לבעיה הזאת. וזו כבר הצלחה. הם חלק ממאבק ארצי בכלל לעורר מודעות בתחומים האלה.
קריינות: החזון של עמותת באר-שובע, הוא להפוך לעצמאיים ולהפסיק להתקיים בפחד תמידי מפני פינוי או סגירה. להתפתח ולהפוך את המיזם לעסק חברתי שמתקיים בזכות עצמו.
ארז נגאוקר: אנחנו חושבים לעשות פה למטה, ראית את ההיכל, הוא גדול, אירועים, למשפחות מעוטות יכולת. שלא יכולות לשלם מנה באולם לחגוג בר-מצווה, בת-מצווה, אתה יודע... עד מאה איש. ואנחנו רוצים לעשות את זה פה במחיר סמלי. של המנה. ומי שגם יעבוד בזה, זה אותן נשים. למשל, הן יעזרו לטבח לבשל, הן יקבלו משכורת, כמובן. תשלום על זה. ואז זה מצב שבו כולם מנצחים. אתה גם עושה אירוע לטובת קהילה שאין לה כסף לשלם מחיר מופקע, אתה גם נותן תעסוקה לאותן נשים, ואתה גם מרוויח איזושהי הכנסה שחוזרת חזרה לאותם סועדים.
סוף תמלול הכתבה: מבית תמחוי למסעדה קהלתית
הוספת תגובה לכתבה