תמלול הכתבה: "הייד פארק" בגינת לוינסקי
שולה קשת: תכף נתחיל את האירוע של הייד פארק לוינסקי.
פעם ראשונה שאנחנו עושות ועושים את זה.
פעיל: אתה כבשת, אתה תתבייש לך! לא רוצה לדבר איתך! תצא לי מהבית!
פעילה: פתאום אחרי 8 שנים הם רוצים לתקן...
פעיל: אני רוצה שתעצור אותי. אדוני, אתה מתעמת איתי.
שולה קשת: אני כילידת שכונת נווה שאנן, יכולה להגיד באמת שהחיים פה נהפכו מאוד מאוד קשים, אבל שוב, אנחנו באנו באמת לבוא ולדבר, להקשיב, ולנסות ביחד לשנות את במצב.
צביה: החליטו איזה 40 זרים לנסות לשחק כדורסל בשעה 10 וחצי ליל שבת. זה לקח לנו שעתיים וחצי לשחק כדורסל באמצע הלילה, ואני צרחתי, איזה צרחות, שקט! והם צוחקים עליי ואומרים לי "שקט את!". ההתנהגות של הגברים זה היה נורא ואיום, יושבת אישה, מציעים לה 100 שקל, "אני אעשה לך כיף". יש לנו גם יהודים בישראל שעושים את זה, אבל מספיק לנו מה שיש. אני לא נגדם, אני לא באתי לשלוט על המדינה שלהם. אני רוצה להבין, איך אפשר לחיות ככה? תסבירו לי. זה לא פח של תל אביב, אנחנו לא פח.
עמנואל ימני: אני יודע שבכל בית יש פח של זבל. אני יודע שיש אריתראים לא נחמדים, יש מבקשי מקלט לא נחמדים, יש גם תושבים שהם לא נחמדים, אבל אני מסתכל בצד הנחמד.
הוא סודני ואני אריתראי ואני מאמין שהוא בן-אדם ואח שלי, ככה ההורים שלי גידלו אותי.
מפגינת נגד: -אז לך איתו בחזרה למדינה שלכם.
עמנואל ימני: -אני אחזור, ואני אזמין אותך גם לבית שלי, אני אזמין אותך לבית שלי.
במקום לבנות במיליונים של דולרים ולבזבז אותו במתקן חולות, למה לא לשפר את השכונות האלה, למה?
חן שרעבי: ויש כאן עניין, מביאים 10,000 שקל לסטודנטים אשכנזים שבאים מבחוץ שלומדים באוניברסיטת תל אביב בשביל לגור כאן, רק בשביל לגור כאן. ואנחנו התושבים הוותיקים, לא מקבלים כלום.
עמנואל ימני: אם היה לי אישור עבודה והיה לי מעמד פליט, הייתי מת לגור בהרצליה פיתוח, אני מת לגור שם, אני מת, אני מת לגור שם. אבל אני מאמין, שאני אעמוד ככה ואני אלחם כי מגיע לי מעמד פליט ואני פליט.
סיגל אביבי: איך מתקרבים אחד? איך פותרים? למשל הייתה פה אישה שאמרה "מאוד מפריע לי שאתם משחקים כדורסל ביום שבת, אני שומרת שבת". התקווה היא באמת שמבקשי המקלט ישמעו את זה ויגידו אוקיי, אז איך אנחנו חיים פה ולא ממשיכים להפריע.
מרים דרורי: הם כרגע זו המציאות, הם נמצאים כאן ואנחנו צריכים לעשות את המקסימום על מנת שנלמד לחיות ביחד.
שולה קשת: לא מגרשים מישהו שאין לו לאן ללכת! אז תפסיקו לקשקש שהם יחזרו לאריתריאה או לסודן! כן, אי אפשר לשים את כולם בדרום תל אביב. בסדר, אני לא מפחדת ממך!
מוטסאם עלי: אנחנו כאן לא לנצח, אנחנו כאן לא לנצח, אנחנו חוזרים ואנחנו לא רוצים שבן אדם אחר יגיד לנו "לכו למדינות שלכם".
די נו באמת, זה פתטי, פתטי. ככה, ככה, יש פה רמקול, תבואו ותדברו. בבקשה, אתה רוצה לדבר? תקראי לו. הנה, סתימת פיות.
אוחיון כליפה: כל הדיבורים איתם זה לא יעזור, זה לא יעזור. זה פשוט האנשים האלה כל שבת לוקחים אוטובוס ל"חולות", והולכים לחזק את המסתננים שם, זה אנשים שוררים, הם רוצים להרוס את המדינה בקיצור. הם בשביל בצע כסף מוכנים להרוס את המדינה. הם לא רוצים מדינה יהודית!
סיגל אביבי: עצם זה שהם הגיעו היום והם לא רוצים לקחת את הבמה ולא רוצים להגיד, זה חבל, כי הקול שלהם לגיטימי, הקול שלהם צריך להישמע, פתוח. חבל שהם בוחרים להפריע במקום לבוא ולדבר מה מציק.
ברק כהן: כולנו מבקשי מקלט, זה הנושא, כולנו מבקשי מקלט. כולנו מבקשי מקלט מכוחות דיכוי של קבוצה די קטנה שבדרך פלא הצליחה בכל גזרה וגזרה להשליט את הטרור שלה על רוב יושבי הארץ. והחלקים השונים של יושבי הארץ, במקום לפעול מול הכוח הקטן הזה, פועלים אחד נגד השני.
סיגל אביבי: מבחינת הממשלה, מבחינת העירייה, יש פה עשייה כל הזמן של הפרד ומשול, לגרום לקבוצה אחד להסתה כנגד הקבוצה השנייה, לא מקדמים שום דבר כתוצאה מזה, אנחנו רואים לאן זה מוביל. זה מוביל לשנאה, זה מוביל בסופו של דבר לפשעים של אלימות. המחשבה שאנחנו לא יכולים לחכות למישהו שיעשה את זה אלא אנחנו כחברה, אנחנו מלמטה חייבים להתחיל לעשות את זה למען עצמנו.
ברק כהן: בת כמה את? 63, תיהיי בריאה. ואת גרה פה בשכונה כל הזמן? אז את מכירה פה את השכונה לא רק בעשור האחרון, יופי. מתי השכונה הזאת לפני מבקשי המקלט נלקחה בחשבון על ידי מדינת ישראל?
(מהקהל)–אף פעם!
אף פעם. אף פעם.
סוף תמלול הכתבה: "הייד פארק" בגינת לוינסקי
הוספת תגובה לכתבה