תמלול הכתבה: סדר חברתי 19/8/2014
מגישה: "סדר חברתי" - מהדורת האקטואליה של הטלוויזיה החברתית. מאז שהחלה הלחימה בדרום, יוצא בכל יום שישי בבוקר, אוטובוס עם פעילות ופעילים, למסע בין ישראל לעזה. המטרה המוצהרת - לקדם עקרונות של סובלנות, הבנה ואי אלימות, לראות מה שהתקשורת מנסה להסתיר מאתנו - את פרצופו האמיתי של "האויב". בשעות בוקר הם נפגשים, למשימה הראשונה - קישוט האוטובוס בפרחים. משם הם נוסעים לבקר פצועים עזתים, חיילים, מקיימים שיחות עם הורים שכולים, מעבירים ציוד הומניטרי לתושבי עזה, וUמשוחחים עם תושבי שדרות ועוטף עזה. באוטובוס השלום יש את כל מה שנדיר היה למצוא בחברה הישראלית בימים אלו: סובלנות, הקשבה, חמלה ורצון לקיים שיח. כנראה לא סתם, נפקדו ממנו הישראלים. אוטובוס השלום - הכתבה המרכזית.
קריינות: עוד קיץ חם במזרח התיכון. אנשים רעים מהצד האחר חטפו שלושה תלמידי ישיבה וירו בהם למוות מטווח אפס. מהצד הזה, שלנו, אנשים יראי שמיים, ורעים לא פחות, חטפו נער פלסטיני כחוש ושרפו אותו למוות בעודו בחיים. משפל המדרגה הזה רק הלכו והידרדרו.
יום שישי, כיכר הפעמון בירושלים. בין מנוסה לממ"ד ולטביעה בים המלל המתלהם והתמונות הקשות בטלוויזיה, התבקשתי לתעד אוטובוס של שלום שיצא מכאן לרחבי הארץ, ויפיץ מסר של שלום, פיוס ואחווה. כאילו שנות השישים עוד כאן וציניות היא סתם עוד מילה במילון. לא יכולתי להרשות לעצמי לפספס מסע הזוי שכזה שיציל אותי, ולו לרגע, ממציאות אלימה שאין בה פתרון.
ויטאלי מרקוב: אני שמח להודיע שיש לנו 72 שעות של הפסקת אש, בבקשה תמחאו כפיים לזה.
קריינות: בשלב הזה הכל נראה לי, כמו טיול מאורגן של תיירים לארץ המופצצת. מעיין נישה חדשה לאזרח העדכני והמעורב של הכפר הגלובלי. כאן לא היו גמלים מעץ זית, לא צילום קבוצתי על רקע העיר העתיקה וגם לא שירת "הבה נגילה" מתפרצת, למרגלות המצדה.
תחנתנו הראשונה, ביקור פצועים במעזה בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה, שבירושלים המזרחית.
בניגוד לתמונות הזוועה מבית החולים שיפא שבעזה, כאן הכל בוהק בניקיונו ודומם בשיממונו.
דר' באסם סויס: בית החולים שלנו אולי לא מתמודד עם פצועים אבל אנחנו מתמודדים עם חולי סרטן מעזה.
כתב חוץ: ומה עם הפחד?
מרואיינת: בשבילי זה כישלון בתקשורת בין שני נרטיבים שונים.
ויטאלי מרקוב: כמה חולים מעזה יש לכם היום?
דר' באסם סויס: יש לנו אחד היום.
מה שקורה בעזה הוא נורא מאוד, מה שעושים שם הוא מאוד רע.
ויטאלי מרקוב: מלחמה היא אף פעם לא טובה.
אף פעם, אף פעם, היא לא הפתרון.
דר' באסם סויס: היא לא רק פצועה, היא גם איבדה שני ילדים, וקרובי משפחה היא איבדה את הבית שלה.
ויטאלי מרקוב: איברהים אפשר ללכת למאקסד, אחר כך? כי עכשיו יש לנו רק חולה אחת.
קריינות: לא חצינו שום גבול מדיני. מעבר הגבול הפיזי הוא של כמה מטרים בודדים, אבל ההרגשה היא שנחתנו על פלנטה זה. למרות שהמסדרונות, להוציא כמה כתובות בערבית, נראים בדיוק כמו בית החולים קפלן או אסף הרופא.
תושבת עזה: ירו שני טילים אל הבית שלנו, כל הבניין נפל.
קריינות: עכשיו צריך להישיר מבט אל ילדה פצועה. מזל שיש לי מצלמה להסתתר מאחוריה.
תושבת עזה: הוציאו אותנו מתחת להריסות. אשתו של הדוד שלי נהרגה והשאר היו פצועים.
קריינות: בשלב מסוים המצלמה כבר לא יכולה להוות מסתור, והמציאות מכה בי בכל כוחה.
מזדיע: הם ירו טיל, שהרג את הבת שלי וקיבלתי כוויות רבות בגוף שלי.
חאג' איברהים: היא שאלה אותי – האם בין המבקרים יש יהודים? אמרתי לה - כן. היא אומרת שהיא מבקשת מכם (היהודים), שתדברו עם המנהיגים של המדינה שלכם ותשאלו "למה הם חייבים להרוג את הילדים?".
לא משנה להם שהבית שלהם נהרס, אבל הם רוצים לחיות בשלום.
קריינות: מאחורי ההתארגנות הזאת עוד ויטאלי מרקוב, עולה חדש מאוסטריה וסטודנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.
בפעם הראשונה שויטאלי ניסה להגר לכאן, פגש פנים אל פנים את סביבי האלימות, הדם והייאוש, הוא נס חזרה אל הרי האלפים המושלגים וכרי הדשא המוריקים של ארץ מולדתו. עכשיו הוא שב אלינו נחוש מתמיד, לנסות ולשנות ולו במקצת, את המציאות באזורינו.
חאג' איברהים: מה עשינו להם? מה הילדים שלנו עשו להם? שהם הרסו... הם צמו (בתקופת הרמדאן) ואחרי עשר דקות, חיכו שהם יאכלו, ואז הטיל הגיע והרס להם את הבית. הם נלחמים והם צריכים להילחם חייל מול חייל, לא להרוג ילדים.
אין לנו מים, אין חשמל. אנחנו רוצים לחיות, אנחנו רוצים לחיות כמו האומות האחרות.
קריינות: אז ככה זה היום, מה שלא מצולם לא קיים. לא רק אני אוחז במצלמה, חצי מהקבוצה הם על תקן של מתעדים עבור המדיות השונות. אני פחות או יותר הישראלי האוטנטי היחידי. לאן נעלמו כולם?
ג'ארד נאיגל: הייתי כאן עם השותף שלי לצילום, וצילמו סרט שונה לחלוטין, אבל ברגע שראינו את החדשות ידענו שהכל ישתנה במהירות, אז עכשיו אני עובד לבדי על פרוייקט על גזענות בירושלים, לא רק בין ישראלים לפלסטינים, אלא גם בין הימין והשמאל בישראל. להרבה אנשים יש הרבה שנאה עכשיו.
אני רוצה להתמקד בטוב שאנשים עושים, כי באמריקה החדשות שאנחנו מקבלים הן על פוליטיקה, מלחמות, פצצות, הרבה דברים שגורמים לאנשים לחשוב לרעה על האזור ואני רוצה להציג את הדברים החיוביים שאנשים עושים כדי לשפר את האזור.
קריינות: בכניסה לתל אביב אנחנו מתבשרים שהפסקת האש הופרה, והאופוריה והתקווה שליוו אותנו בתחילת הדרך התפוגגו אל החום והלחות של השפלה. "אם לא נדבר זה לא יגמר", המובן מאליו שלא נאמר עד שקמו הורים שכולים, יהודים וערבים שהחליטו שבמקום לשקוע במעגל הדם והנקמה האינסופי, יש לקרוא לדיאלוג בין העמים.
משתתף: הדבר הזה שאתם עושים כאן, זה דבר יוצא מן הכלל ויחיד במינו ואין כמוהו בעולם כולו, אחד הדברים הכי חשובים שנעשים כאן היום בניסיון ליצור דיאלוג עם האחר.
אנואר: שלום, שמי הוא אנואר אני קשור למדינה הזאת גם כי אבי הוא סורי. מאז שהייתי קטן המדינה הזאת היא נושא כבד במשפחה שלי. שהייתי ילד חונכתי לראות את ישראל כאויבת, וכשפגשתי את הישראלי הראשון שלי, התמונה התחילה להשתנות.
רוני הירשזון: אם אנחנו, שאיבדנו את היקרים לנו בסכסוך, יכולים לשבת ולדבר, כל אחד יכול לעשות את זה.
קריינות: רוני איבד את בנו הראשון בפיגוע שהיה בצומת בית ליד בשנת 1985, בו נהרגו 21 חיילים.
רוני הירשזון: פתאום אתה בעולם אחר. עולם שמי שלא נמצא בו אי אפשר לתאר לו אותו. תמיד כשהייתי הולך להר הרצל, איפה שהבן שלי קבור, תמיד הייתי מסתכל על המקום הריק והייתי אומר מי הנאיבי הזה שלא יודע שיש לו פה מקום מוכן? רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון, שהנאיבי הזה זה יהיה אני. בשנת 2000 בנו השני של רוני, אלעד, שם קץ לחייו, לאחר שחברו הטוב נהרג בפיגוע ברצועת עזה.
ויטאלי מרקוב: זה יותר קשה לשכנע אותכם שהרג זה בסדר, כי איבדתם את ילדכם. ואני חושב שאתם, מתוך הצער שלכם, מתוך הצער של מיליונים שסובלים בשני הצדדים, אלו שתמצאו לנו יום אחד פתרון.
התחנה הבאה – תל השומר. המטרה לפקוד חיילים שנפצעו בקרבות. הביקור לא מתואם אבל זה לא מה שירפה את ידיו של ויטאלי. המטרה הופכת לבלתי אפשרית כשמסתבר שעמדת המודיעין נכבשה על ידי חסידי חב"ד חמושים בתפילין.
ויטאלי מרקוב: סליחה יש מישהו פה?
חסיד חב"ד: לא. מה אתם צריכים?
ויטאלי מרקוב: אנחנו מחפשים את החיילים.
חסיד חב"ד: חיילים זה שם, ישר קומה שלישית.
התברברות בין קומות, מעליות ומסדרונות, נפסקת כשאר מגיעה הידיעה שנחטף חייל. יום שהתחיל בהפסקת אש הופך במהרה ליום המתוח והמדמם ביותר במערכה הזאת.
ויטאלי מרקוב: נעמיקה, מה שאנחנו צריכים לדעת עכשיו זה האם את חושבת שזה בטוח עבורנו להגיע לשדרות כרגע?
רוני: אני חושבת שמה שאנחנו עושים זה חשוב, אבל הפעולה האמתית של ללכת לשדרות היא בעיקר סמלית, זה מה שאני חושבת.
ויטאלי מרקוב: בעיני מה שאנחנו עושים זו עבודת שלום, ואפילו בזמנים של מלחמה עבודת השלום היא חשובה. אני לא יכול לקחת אחריות על מי שירצה להגיע בזמנים קשים אלו לשדרות, אבל כל אחד צריך להחליט בשביל עצמו.
רוני: הסמליות הזאת היא יפה, ואני גם חושבת שלחוות איך זה לגור בשדרות זה חשוב, אני רק לא יודעת אם ללכת למקום הכי שנוי במחלוקת, די מוסכן ולשם מה? אני לא יודעת אם ללכת לשם שווה את מחיר.
קריינות: לא כולם מוכנים להמשיך, והאמת היא, מי יכול להאשים אותם?
רוני: אני מקווה לראות את כולכם בקרוב.
קריינות: לידי מתיישב חאג' איברהים, המדריך שלנו למסע הזה ופעיל שלום ותיק.
יש סיכוי, חאג', שיהיה יש סיכוי שיהיה שלום פה?
חאג' איברהים: לא. אני הייתי ברוב העולם, ולקחתי שלט על הגוף שלי שרשום עליו "המלחמה היא לא תשובה". והבעיה שלנו היא לא בין ערבים ליהודים, הסבל שלנו - הרעל הזה - הנשק. הבעיה שלנו זה נשק, וכל זה איך לפתור את הבעיה הזאת אני לא יודע.
קריינות: עוד רגע אנחנו בשדרות. בפעם הקודמת שהאוטובוס המעוטר בפרחים וכרזות בעברית, אנגלית וערבית הגיע לכאן, זה כמעט ונגמר בלינץ'.
מפגינים: מוות לערבים! מוות לערבים!
זו הפעם השלישית שאוטובוס השלום מגיע לשדרות, יש כאן כל אחר שהם רוצים לשמוע, קול רהוט וברור שלא נשמע משום מה בתקשורת הישראלית.
נעמיקה ציון: אחרי שש-שבע שנים של קונפליקט מתמשך אנחנו מאוד מדוכאים בשדרות ובאזור, החלטנו לדבר על הרגשות שלנו בקשר למצב כאן והבנו שכולנו לא מאמנים יותר שכוח צבאי יפתור בעיות באזור והחלטנו להשמיע קול אחר מהאזור הזה. לפני 6 וחצי שנים התחלנו לדבר עם אנשים מעזה, המטרה העמוקה יותר הייתה אולי להפוך את הבלתי נראה לנראה, כי הפלסטינים הם בלתי נראים לרוב החברה הישראלית במשך שנים. אנחנו מדברים איתם כמעט בכל יום. מה שקורה שם זו קטסטרופה.
מפגין: לך לעזה! לך אל תבוא לפה! לא רוצים אתכם פה!
מפגינה: זה מכעיס שאתם באים לפה לדרוך לנו על הדם. אתם דורכים לנו על הדם.
מפגין: לך מפה יה-מנייאק...
נעמיקה ציון: מה שחווינו פה בשדרות עם אנשים מהאוטובוס לפני שבועיים, זה היה אירועי די טראומתי לכולנו.
מפגין: אני לא רוצה אותך ולא את הערבי! את שניכם אני לא רוצה!
מנוסעי האוטובוס: אז מה אם אתה לא רוצה.
מפגין: לא רוצה אותך!
ירמי פטישי: המילים הבולטות ביותר בצעקות שצעקו עלינו זה היה המילה "חוצפה", אנשים הרגישו שזה סוג של הפגנת מחאה נגדם ולא כמו שהאוטובוס באמת רצה להיות – הפגנת תמיכה בכל מי שסובל מהמלחמה באזור הזה. המלחמה הזאת יש בה פוטנציאל להרבה אנשים לחשוב אחרת.
נעמיקה ציון: בעיקר לאחר האינתיפאדה השנייה, בשנת 2000, בנינו לא רק חומה פיזית בין שני הצדדים, אלא היא הפכה לחומה מטאפורית, רגשית, מלאה בכל כך הרבה שנאה ועוינות ופחד בשני הצדדים.
ירמי פטישי: אנשים משדרות שעבדו עם פלסטינים מעזה ושהלכו לשווקים לקנות בעזה, ועזתים שבאו לכאן, הם יודעים שאפשר לחיות בשלום.
אוליבר סטוקר: אני אסיר תודה להיות כאן. פעמים רבות אני שואל את עצמי "האם זה שווה להגיע לכאן?", אבל אנחנו לא באמת יכולים להגיע לכאן רק כתיירים. אני חושב שאנחנו באמת יכולים להבליט את מה שקורה כאן עם הילדים והמשפחות והחיילים כאן. אז אני מקווה שאת השחרור הזה אנחנו יכולים לקחת צעד אחר צעד, אז תודה רבה לכם.
קריינות: הפרחים הדבוקים לחלון האוטובוס כבר קמלו, אבל הפגישה האחרונה נטעה בלב כולנו את האמונה שאולי יש לנו עוד תקווה. דקת דומייה לזכר קורבנות האלימות באזורנו. בהתחלה הייתה כוונה לערוך טקס סמלי קצר במעבר ארז, אבל עקב הנסיבות עץ חרוב מאובק בין שדרות ליד מרדכי התנדב למלא את החסר.
ויטאלי מרקוב: בואו נעמוד לדקת דומייה לזכור את כל מי שנהרג במלחמה הזאת.
במקום שהם באו ממנו, ישראל היא מילת גנאי, ועכשיו הם כאן, מנסים לתרום את תרומתם הצנועה ולחוות את מה שהדעת לא יכולה לתפוש והגוף מסרב להאמין. אני מביט באנשים היפים האלה ולא יכול שלא לאהוב אותם. הם עדיין מאמנים, מאמנים בטוב.
מגישה: הטוב הזה וודאי נמצא אצל כל אחת מאיתנו. אולי פשוט צריך למצוא אותו מחדש.
רחוב ישעיהו ליבוביץ
מגישה: מידי פעם ובמיוחד בזמנים קשים, עולה שאלה לחלל האוויר בסגנון - "מה היה אומר פרופסור ישעיהו ליבוביץ על"... מאז שנפטר ב-1994 דרשו פעילי שמאל לקרוא על שמו רחוב. דרישה זו נתקלה בהתנגדות קבועה מימין, אך לפני שנה התקבלה החלטה בעיריית ירושלים לקרוא רחוב על שמו.
בימים האחרונים הוצב השלט ותחת שמו נכתב "מגדולי הוגי הדעות היהודיים במאה העשרים". ליבוביץ שהיה עורך האנציקלופדיה העברית ופרופסור לכימיה, נודע כמבקר חריף של ממשלות ישראל, וזכה לכינוי "נביא הזעם של החברה הישראלית" ואף קרא לסרבנות להתגייס לצבא. אחת מהתבטאויותיו המפורסמות היא כי בישראל יש "יהודונאצים". רחוב ישעיהו ליבוביץ נמצא ליד שער הכניסה לאוניברסיטה העברית בגבעת רם. טקס קריאת הרחוב על שמו יערך בעשרים וארבע בחודש במעמד המשפחה ואישי ציבור.
עד כאן סדר חברתי להפעם, נתראה במהדורה הבאה.
סוף תמלול הכתבה: סדר חברתי 19/8/2014
הוספת תגובה לכתבה