יום שישי   06-12-2019
תמלול הכתבה: אלימות ברשתות החברתיות

נועה ואמיר אלימות ברשת תמלול:

כתבת: אז לא מזמן נתקלתי בפוסט בפייסבוק של חברה, והיא כותבת ככה: קראו לי בוגדת, אתמול בדיון בפייסבוק. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה. אבל בגלל שעבר קצת זמן מאז הפעם האחרונה, כבר שכחתי איזה הרגשה איומה זו. אז כמובן שחסמתי את הטינופת ודיווחתי על התגובה, אבל תחושת הגועל לא לגמרי עזבה אותי לאורך כל היום, ככה בקטנה. וזו, חברות, חברים, בדיוק הסיבה שבגללה אין לי כמעט אף סטטוס שפתוח פאבליק (ציבורי), חוץ מתמונת פרופיל. מה לעשות שלא מתחשק לי לחטוף את כל השיטסטורם הזה גם על הקיר הפרטי שלי? את מעט המרחב הווירטואלי הפרטי שנשאר לי, מעדיפה לא לחלוק עם פשיסטים. וזו דוגמא אחת קטנה לאיך המרחב הציבורי מצטמצם גם ברשתות החברתיות.

כתב: לפי דוח השנאה של קרן ברל קצנלסון, בשנת 2017 נכתבו יותר מ-5 מיליון ביטויים ואמירות גזעניות ברשתות החברתיות, כלפי אנשי ציבור, אנשי תקשורת, ומוסדות שלטון. בכל 6 שניות נכתבת קללה. בכל 6 שניות. כתבת: לאור הנתונים המזוויעים האלה, עניין אותנו לפגוש אנשים, פעילים ברשתות החברתיות, להבין את הזווית האישית שלהם, ובעצם מה מניע אותם בכלל להמשיך לכתוב בתוך הרשתות החברתיות?

איאת אבו שמס: למרות שיפו היא עיר מעורבת, הקונפליקט לא פוסח מכאן, אפשר למצוא את זה בכל מקום. גם בדפים של הפייסבוק, גם באיזשהו פוסט רגיל שמישהו כותב ואנשים מתחילים להגיב משני הצדדים. לכל אחד יש את הראייה שלו, את הזווית שלו, אז תמיד זה קיים. אי אפשר להתרחק מזה, ואי אפשר לנטרל את זה, ואני חושבת שזה דווקא טוב לדבר על זה. לדבר, ולהקשיב, ולראות אם יש משהו שאפשר לשנות אותו, ועד כמה, ואם פשוט זה המצב הקיים ולקבל אותו.

אדם חאג'ב: הסיפור שלי, שאני גדלתי גם בחברה היהודית וגם בחברה הערבית. כלומר, כחצי חצי, יצא לי, אני מכיר את נקודת המבט של החברה היהודית וכנ"ל גם של הערבית. ואני יכול להגיד לך שיש המון, נקרא לזה בורות, וחוסר ידע משני הצדדים, כאילו ההפרד ומשול שקיים כאן הוא באמת כל כך גדול שפשוט אנשים לא מכירים את שתי החברות. כאילו, כל חברה היא פשוט בנישה שלה ולא מכירים את החברה השנייה. ולדעתי זה המכשול הגדול. ואני מנסה כביכול בפוסטים שלי להראות להם את נקודת המבט של איך מרגיש הערבי שגר כאן בישראל.

איאת אבו שמס: בדף שלי אין תגובות אלימות. כל תגובה אלימה נמחקת, נחסמת, ואני בן אדם סבלני, אבל יש גבול. זאת אומרת, יש לי בדף אנשים שמאוד ציונים, אנשים שמאוד ימנים. עם זה אין לי בעיה... זאת אומרת, יש לי בעיה אישית, כן? אבל הדף שלי הוא כן פתוח לאנשים עם דעות. אבל ברגע שאותם אנשים יתחילו להקטין אותי או להקטין את האוכלוסייה או להקטין את החברה שלי, או להקטין את הקבוצה שלי, או משהו כזה, בהחלט שלא יהיה להם מקום אצלי. בקבוצות אחרות שאני כותבת שם, אני לא מנהלת, אז יש לי פחות שליטה, ושם אני בעצם מנסה לפעול, כמו שאמרתי, בתגובות ישירות. לפנות לאותו בן אדם שבעצם כתב את זה, או לפנות למנהלות שיחסמו. אנחנו מנסים ליצור לפעמים איזושהי בועה שהכול טוב ויפה וורוד, אבל צריך באמת לדעת שזה לא באמת ככה. ברגע שאתה נכנס לאקטיביזם ברשת, אתה צריך לדעת שיש מצב בגדול שאתה תתקל בתגובות שהן אלימות, תגובות גזעניות, תגובות שלא יהיה לך נוח איתן. איך אתה תפעל? זה כבר כל אחד והשיקול שלו. לכל אחד יש את הדרכים שלו.

אדם חאג'ב: אני הרבה פעמים רואה, אני מסתכל מהצד, אומר וואלה, זה קורה הרבה בחברה היהודית וזה קורה הרבה בחברה הערבית. כלומר, אנשים הם אותם אנשים, והלוואי וכולם פשוט יראו את זה. אני באופן אישי למדתי שאסור לשתוק. כי ברגע ששותקים לגזענות זה בעצם לתת לה אור ירוק. שינוי זה מילה שהיא מאוד גדולה, אבל אני כן מרגיש שאני מצליח לשנות אנשים מסוימים, לשנות להם את התפיסה, לתת להם קצת לחשוב מזווית אחרת, לראות את הדברים בצורה אחרת. אז כן, זה גורם להם לשנות. הרבה אנשים אמרו לי, תשמע, אם לא היית מדבר איתי, אם לא הייתי נחשף לפוסטים שלך, לא הייתי מצביע לחד"ש בבחירות האחרונות. עד עכשיו אני חשבתי שכל הערבים הם ככה וככה... אז כן, בנישה הקטנה שלי אני עושה את השינוי הקטן, מה שנקרא, אצל אנשים, וזה מרגש אותי לגמרי. זה כאילו גורם לי לניצוץ של תקווה כזה. -כן. -מדהים.

סוף תמלול הכתבה: אלימות ברשתות החברתיות

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית