יום שני   16-12-2019
תמלול הכתבה: מגזין האקטואליה של החברתית – 17/11

היי, אנחנו במהדורה נוספת של החברתית – עם כמה נושאים שחשוב לנו לשים על סדר היום.

לפני הבחירות, ראש הממשלה נתניהו יצא בהצהרות על סיפוח בקעת הירדן, ובימים האחרונים הגישה יושבת ראש הימין החדש שקד, הצעת החוק הכוללת גם את סיפוח הבקעה. הפעולות האלה נותנות לגיטימציה להתעמרות הצבא והמתנחלים ברועים ובחקלאים הפלסטינים החיים בבקעה.

אבל רחוק מהעין הציבורית והתקשורתית, פעילי זכויות אדם נחושים, מלווים את הרועים במטרה לצמצם את הסבל שלהם ולהעניק להם מעט בטחון.

תמלול הכתבה: פרובוקטורים בבקעה, האמנם?

עומרי נג'אדמה שקורה עכשיו זה שהסוסים מגיעים ומנסים להפחיד את המרעה של הפלסטינים , וממש דוהרים לתוך הצאן.

פעיל תעאיו"שאל תתקרבו, אל תתקרבו, אני מבקש מכם להתרחק אבל לפחות לא לפגוע בצאן.

מוסא רועה צאן פלסטיניהוא מביא את הצאן, הוא מביא כלבים, הוא מביא סוסים כמו שראית. כל יום בעיות, כל יום בעיות. אם פעילי תעאיו"ש מגיעים הוא נהיה קצת יותר רגוע, אבל אם לא אז צרות, צרות, אומר לי "לך הביתה".

קריינותבלב בקעת הירדן, קהילת רועי הצאן של משאש המונה 80 אנשים, נאלצת להתמודד עם הנוכחות המאיימת של מתנחלים מהמאחז הסמוך "מלאכי השלום". פעמים רבות, היחידים שעומדים לצידם הם פעילות ופעילים זכויות האדם, שמגיעים לבקעה כדי ללוות אותם בזמן המרעה.

חנן:  אתה גיבור כשאתה איתם הא?

עדה בילואנחנו בדיוק ההפך ממה שאומרים עלינו אנחנו מורידים את מפלס האלימות, אנחנו לא מעלים אותו. גם עם זה שהחיילים מתנהגים קצת יותר באנושיות אל הפלסטינים, וגם המתנחלים פחות אלימים כי הם יודעים שמתעדים אותם, הם לא משלמים מחיר הרי אף פעם על מה שום דבר עושים, אבל הם כן יודעים שיש לזה איזשהו הד תקשורתי שהוא לרעתם.

אריק אשרמןכתוב בפרקי אבות "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש". במקום שהאנשים כאן חסרי ישע, מישהו צריך לעמוד איתם.

 

לוס: איזו מסירות. אם גם אתם רוצים לסייע לפלסטינים במסיק זיתים או ללוות רועים בבקעה, יחד עם ישראלים נוספים – כתבו לנו ונשמח לקשר אתכם לרכזי הפעילות.

ההשלכות של הכיבוש המתמשך על האוכלוסייה הפלסטינית, נחשפות לעין הציבורית בדרך כלל באירועים דרמתיים כמו מוות או הריסת בתים. אירועים אחרים, שלהם השלכות מהותיות על חיי היום-יום לא מקבלים כמעט במה. במסגרת הפרויקט המיוחד שלנו כאן בחברתית, "שיחות מהעולם הערבי", שוחחנו עם חמאדה רומא – סייף פלסטיני מיריחו, שהקריירה הספורטיבית שלו נקטעה בגלל מעצר שווא.

תמלול הכתבה:  הסייף הפלסטיני

חמדה רומא: ספורט זה החיים שלי, אני הגעתי ממשפחה שמתעסקת בספורט. כשהתחלתי בסייף זה היה עבורי סוג של תחביב, אך עם הזמן גיליתי שיש לי כישרון אדיר, ובעקבות זאת זכיתי באליפות פלסטין יותר מפעם אחת.

אוהד רוזלסקיאם היית יכול לספר מה בדיוק גרם, מה קרה ששינה לך את הקריירה.

חמדה רומא: באוגוסט 2008, הייתי אמור לצאת לגרמניה, הצבא עצר אותי. וכאן התחיל הסיפור הקשה שלי, שבעקבותיו נעצרתי לחודשיים. חווית המעצר הייתה קשה ביותר, התעללות, לחץ נפשי, הטלת אשם. טענו שתקפתי שוטר בתל-אביב, וגנבתי את הנשק והרכב שלו. ושניסיתי לדרוס אותו פעמיים, ונמלטתי מהמקום. הייתי בשוק, כי הייתי אמור להגשים את החלום שלי, הרי ספורט זה כל חיי. והחלום שלי היה להגיע לכל העולם. ופתאום אני נמצא בכלא, תחת חקירה וכתב אישום. בתקופת המעצר, השתמשו בדרכים אלימות, כדי לגרום לי להודות באשמה. הגעתי שש פעמים לבית הדין, והשופט לא נתן לי לדבר. הוא רק שאל אם אני מודה בהאשמות, אני אמרתי שאני ספורטאי ולא מחבל. אחרי חודשיים הגעתי בפעם השביעית לבית המשפט. אמרו לי שהיום אני יכול ללכת הביתה. השופט אמר לי שהייתה טעות, ומי שעשה את זה נתפס והוא מחברון.

אוהד רוזלסקילאיזה מקום הגעת אחרי?

חמדה רומאהרגשתי שאני צריך לתת את ההזדמנות למישהו אחר. אימנתי בסייף צעירות בגילאים שונים. 

מצבו הבריאותי והנפשי של חמאדה לאחר שחרורו ממעצר השווא, לא אפשר לו לחזור לשגרת האימונים והתחרויות, ומאז הוא מאמן בסייף קבוצות נוער ברחבי העולם.

לוס: השנה מסתיים מחזור נוסף של פרויקט עיתונות שלום - בו נשות ואנשי מדיה ועיתונות לומדים על תפקידה של התקשורת בעיצוב המציאות שלנו בהקשר של הסכסוך. נמצאת איתי ורד איל-סלדינגר, בוגרת התוכנית.

לוס: שלום ורד. אין ספק שהתקשורת מזינה את הקונפליקט, האם לדעתך מוטלת עליה האחריות ליצירת חזון אופטימי באזור?

ורד: אני חושבת ש...קודם כל כן. אני לא יודעת אם לתקשורת יש כוונת זדון, להזין את הסכסוך, אבל אין ספק שזה מה שבעצם קורה כשאנחנו נחשפים הרבה יותר לתכנים שהם קשורים בעימות, בקונפליקט, את יודעת רוצים לראות דם מה שנקרא, ואירועים קשים, ובהחלט מזין אצלנו הצופים את הצורך שלנו להזדהות עם הנרטיב שלנו בכל דבר.

לוס: עם מה את מרגישה שיצאת מהתוכנית? איזה ערך חדש קיבלת?

קבלתי ערך כפול, נחשפנו גם יותר לעומק לתכנים של הסכסוך, לנרטיבים השונים, היו לנו מפגשים מאוד עוצמתיים של שני הצדדים. אני, בתור אחת שחשבתי שאני מכירה, גיליתי שאני יכולה להכיר הרבה יותר טוב, לעומק, הכאב , את העוצמות שאנחנו לא נחשפים אליהם בדרך כלל. קיבלתי פה כלים מאוד משמעותיים בשביל להתחיל לעבוד בתחום, לעשות משהו בתחום הזה. 

לוס: התכנית היא יוזמה משותפת של מדרשת אדם והטלוויזיה החברתית, ובמסגרת התכנית אנחנו מלווים את המשתתפים בהפקת כתבה. ורד אנחנו תכף נראה קטע מהכתבה שאת הכנת. נשמח אם תספרי לנו קצת איך היה לך להכין כתבת וידאו בפעם הראשונה

ורד: אז קודם כל זה היה כיף, קיבלתי כאן את כל ההדרכה שהייתי צריכה, ואת כל התמיכה שהייתי צריכה. קיבלתי צלם שבא איתי, למדתי איך לעשות תחקיר, איך להכין שאלות, הכול מההתחלה, ממש הרגשתי שלקחתם אותי יד ביד. 

לוס: איזה יופי, על מה בחרת לעשות את הכתבה שלך?

ורד: הנושא הוא על קבוצה, קבוצת נשים בגליל המערבי, ערביות ויהודיות. הן קוראות לעצמן קבוצת "נ.ע.י.מ.ה", נשים ערביות ויהודיות מקדמות השותפות. והן נפגשות, הן נפגשות כל שבועיים, זה לא משהו אקראי, זה כל שבועיים, לכל מיני פעילויות ושיחות. חלק מזה יותר חברתי, חלק מזה יותר דגש על תכנים ולימודים, והן ממשיכות בזה כבר ארבעה וחצי שנים. 

לוס: נשמע מדהים, בואו נראה קטע מהכתבה

תמלול כתבה:

ורד:  רציתי לשמוע גם איך הן מתמודדות עם המטענים וההתנסויות של כל אחת. עם הנרטיבים האישיים, עם הכאב. מה קורה אחרי אירועי אלימות

 אמירה מתאנס: כל האירועים שעברו עלינו, אנחנו פשוט דיברנו עליהם. זה לא הזיק - להיפך, זה יותר ויותר חיזק אותנו ונתן לנו להיות ביחד. תמיד דיברנו על הכאב של האנשים - גם של הנפגעים וגם של המפגעים.

אמירה פארח: אנחנו, לא רק שנשב ונדבר, ולאכול וזה, אבל אנחנו כאן גם צריכים לשים על הפצע שלנו, לרפא את הפצע. הפצע שלכל אחד יש בפנים, שיש לו פצע בפנים, והוא כאילו רק סותם את זה ככה שאף אחד לא יראה את זה.

שולמית סמולר: אנחנו מאוד זהירות לאן זה הולך, עד כמה אנחנו נכנסות לזה. לא נגענו בקונפליקט - בנרטיבים השונים עד הסוף. אמירה פארח: נגיד ביום הנכבה או יום העצמאות, הרגשתי שזה קצת כאב לחלק.

ג'ודי בן עת: פעם דיברנו על עצי זית, זה היה בט"ו בשבט אחד. דיברנו בזוגות. שמעתי את הסיפור שאני מספרת לך עכשיו מהערבייה, שהיא אמרה: "היא מדברת אלי על עצי הזית, אבל עצי הזית האלו היו שייכים לאנשים אחרים והיא בכלל לא התייחסה לזה". היא אמרה לנו את זה אחר כך, כשהיא הרגישה יותר בטוחה, כשהיא ידעה שאנחנו נוכל להכיל את זה.

לוס: ורד תודה רבה שהיית אתנו. 

ורד: בבקשה, ותודה לכם על ההזדמנות שקיבלתי פה.

לוס: את הפינה הזו נקדיש לאקטיביסטיות ואקטיביסטים אמיצים, שבחרו להקדיש את מיטב אנרגיות וזמן כדי לנסות ולהביא לשינוי במציאות של כולנו. הפעם, בחרנו להכיר את יעל שרר, אקטיביסטית, בימאית ויוצרת, שפעילה כבר שנים למען זכויות של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. מה מניע אותה? מה מחזק אותה? ומה גורם לה לקום בבוקר ולנהל מלחמה קשה וסיזיפית מול הבירוקרטיה ומוסדות השלטון? הנה התשובות:

תמלול הכתבה: מגזין החברתית: מאחורי האקטיביזם עם יעל שרר

יעל שרראני יעל שרר, אני בת 37, אני פעילה חברתית ואני מנהלת את הלובי למלחמה באלימות מינית. עשיתי סרט תיעודי על התהליך המשפטי שעברתי מול אבא שלי שפגע בי מינית, תבעתי אזרחית, עשיתי סרט תיעודי ומשם בעצם התחלתי להתגלגל לעולם הזה של עזרה לנפגעות ונפגעים של אלימות מינית, וזה הפך למפלצת. תגידו לדעתכם אני צריכה ריטלין? במה אני מאובחנת? קודם כל יש לי דיסלקציה ודיסקלקוליה קשה. אבל אני קוראת קבלו!. זה לא שאני פחות כועסת כי אני לא צועקת במגפונים, ויש היגידו גם במשרדי ממשלה שאני טיפוס כועס מאוד. אני חושבת שהפעילים החברתיים שהם מעדיפים הם הפעילים שצועקים עכשיו בכיכר רבין והם לא שומעים אותם. אני בישיבות, אני ממש בפנים, אני אומרת דברים שמאוד מאוד לא נעים לשמוע, ביניהם שאני נפגעתי בעצמי, מאבא שלי, והייתי מאושפזת, כן במחלקה סגורה, ואז נורא נורא קשה למשרדי הממשלה לאכול אותי. עבודה חברתית היא סיזיפית? כן, למה אני ממשיכה לקום בבוקר ולפעול? כי זה מתגמל. כל יום אני משיגה עוד משהו. איך זה קורה? אני מציקה, מנסים להרגיע אותי, זה נותן לי פרס, מעולה, אני קמה בבוקר ושוב מציקה, נותנים לי פרס, זה אמור להרגיע אותי אבל לא, אני קמה בבוקר מציקה להם שוב, והפרסים הולכים ונהיים יותר גדולים. לא נפרוס עוד מרכזי חירום, אז אנחנו נאשר לפרוס רק אחד, אז נאשר לפרוס שניים, אז אנחנו נתקצב את זה יותר, אז אנחנו כן נכשיר רופאים, אז אנחנו נכשיר עוד רופאים, כל הזמן זה תן וקח. ו...לא יודעת אני חייבת להגיד שאני יושבת לפעמים בפגישות ואומרת 'אני רוצה ככה וככה', ואז עולה צחוק בשולחן, אבל לא צוחקים הרבה אח"כ.

לוס: בשבועות האחרונים התקיים קמפיין עולמי לשחרורה של Hiba el-Labadi, פלסטינית אזרחית ירדן, שנעצרה באוגוסט עם כניסתה לישראל. למרות חקירה ממושכת, לא הוגש נגדה כתב אישום והיא הוחזקה במעצר מנהלי קרוב לחודשיים. היבה שבתה רעב מעל חודש וכך הצליחה להעלות מודעות בינלאומית למעצרה.

אז - מה זה בעצם מעצר מנהלי?

כליאה של אדם ללא משפט, כתב אישום או הרשעה. הצבא או שר הביטחון יכולים להורות על מעצר מנהלי. הטענה? "איום על בטחון המדינה." האם העציר יודע על מה בדיוק נעצר? לא וגם עורך דינו לא.

משך המעצר - 

האם העציר יודע מתי ישתחרר? לא. אולי בעוד חודש, בעוד שנה? החקיקה הצבאית בשטחים הכבושים, מאפשרת מעצר מנהלי לתקופה של עד שישה חודשים, וניתן להאריך אותה שוב ושוב ושוב, ושוב, בעצם, בלי הגבלה. כיום מדובר במאות עצירים מנהליים, שחלקם יושבים בכלא זה מספר שנים, כן, בלי כתב אישום.

שופט -

רגע, אם אין הליך משפטי, אז מה עושה שם השופט? השופט בעצם מכשיר את המעצר, כך שיראה כמעשה צודק. כל כך צודק, שהמערכת אפילו מאפשרת לעציר המנהלי לערער על מעצרו בבית הדין הגבוה ל'צדק'. אבל בג"ץ בדרך כלל לא מתערב בשיקולים של המערכת הצבאית, ולמעשה במשך עשור לא קיבל ולו עתירה אחת של עצורים מנהליים. כך שגם בג"ץ מהווה כאן אמצעי להכשרת מערכת הכיבוש המשומנת.

שביתת רעב -

אחד הכלים האפקטיביים להתנגדות עצירים ועצירות למעצר מנהלי הוא שביתת רעב. לחץ בינלאומי וחשש מהתקוממות פלסטינית כתוצאה ממוות של עציר תחת המשמורת של שירות בתי הסוהר, דוחקים בממשלה להגיע להסדר עם העציר המנהלי. בין שיאני שובתי הרעב נמצא סאמר עיסאווי, שראש הממשלה נתניהו הגיע להסדר עם עורך דינו, ושוחרר מהכלא לאחר ששבת רעב שמונה חודשים!

ומה איתנו, האזרחים הישראלים?

האם יש לנו חסינות מפני מעצר מנהלי?

מכיוון שבישראל מוכרז "מצב חירום" מאז קום המדינה ועד היום, אפשר לעצור במעצר מנהלי גם אזרחים ישראלים בתוך שטחי ישראל. ראו הוזהרתם!

 

סוף תמלול הכתבה: מגזין האקטואליה של החברתית – 17/11

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית