הסיפור שלא נשמע, ילדים בצל האלימות

תמלול הכתבה: הסיפור שלא נשמע, ילדים בצל האלימות

מתוך סרטון אנימציה: פעם מזמן, גר נסיך אחד בארמון יפה ונעים. אך יום אחד קדרו השמיים, מאבק פרץ בממלכה. המלכה עם ילדיה נמלטו למבצר מוגן על ראש הר. שם היא התחזקה ולמדה להכיר את כוחותיה החדשים. הנסיך גם הוא נחשף לכישרונותיו הרבים ואף שימש כיועץ לכל הילדים במבצר על ראש ההר. אביו המלך עבר נסיונות רבים ושינויים לטובה. הוא למד בהדרגה לכבד מחדש את המלכה. המלכה בנתה לעצמה טירה חזקה ובטוחה מוקפת בעצי תפוח, והנסיך גר בטירה עם המלכה ואחיו הקטן. עם חלוף הזמן חש הנסיך כי ישלו את הכוחות להתמודד עם כל אתגר בחיים...

"מאחורי דלתות סגורות"

מרינה לוגינוב, בת 41. מיכל חלימי, בת 29. תהילה נגר, בת 31. ויגד'אן אבו חמיד, בת 15.

גילה אשרת: כחצי מיליון ילדים החשופים היום לאלימות בביתם הם ילדים שקופים במדינת ישראל. אין תהליכי איתור מובנים במערכת החינוך, אין תכניות טיפול ומניעה לילדים וכל אלה מותירים חלל עצום שתורם להחרפת התופעה. חשוב להגיע ולטפל בילדים האלו כמה שיותר מוקדם כדי למנוע את הפגיעה והנזק הנלווים להתפתחותם בבית רווי אלימות.

אווה מדזיבוז: ילד יזכור לעד את כף היד שהכתה אותו. ויזכור את כף היד שהכתה את אמא שלו. אמא תישא לעד את כאב המכה שהיא קיבלה. אבל עוד יותר מזה את כאב המכה שהילד שלה קיבל.

משתתפת בכנס: גם הילדים שהם מאוד חברתיים, אפילו, אולי, אפילו קצת יותר מידי מראים את עצמם שזו, ככה אני ראיתי את עצמי, המצחיקה. אני צוחקת על עצמי אני יורדת על עצמי וככה אני מאוד חברתית וחברותית. ואף אחד לא יודע, אף אחד לא רואה, אף אחד לא שומע.

רבקה נוימן: זה נכון שהיחידה ההורית שבה מתקיימת אלימות היא המקור לבעיה. אבל אסור לנו לשכוח שהם גם המפתח לפתרון.

ענבל קיבנסון בר-און: כף היד, שיכולה להיות אגרוף קשה אלים, מכאיב, מרסק הרבה פעמים, לא רק פיזית – אלא בטח גם בהיבט הפסיכולוגי, היא גם כף יד שהייתה פעם, בשלבים מסוימים פתוחה. היא יכולה להיות חמה, היא יכולה להיות מלטפת, והיא יכולה... איך אנחנו אומרים? איך הילדים שלי אומרים? תביאי כיף אמא, אוקיי? היא יכולה גם להיות פתוחה לשלום. ואנחנו תמיד צריכים לשים את זה ב- back of the mind  שלנו. זאת אומרת, החלק הזה שבעצם יש משמעות לעשייה שלנו, מול גברים אלימים, מול נשים שהן קורבנות לאלימות ובוודאי מול ילדים שהם חשופים לאלימות שהרבה פעמים קשה לנו להגיע אליהם. יש לנו הרבה  יכולת לעשות כחברה. וכל אחד בעצם, בחלקת האלוהים הקטנה שלו יכול לעשות שני דברים מרכזיים ואני תמיד אומרת את זה. הוא יכול לעשות, לעזור להורים לעשות ויסות ולא רק זה גם לעשות מה שנקרא mini making  לעזור לילדים להבין את פשר החוויות שלהם. זכרו והזכירו לפרי שנשר את העלים ואת הענף. הזכירו לקוצים הקשים שהיו רכים באביב ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות.

חיים כץ: כי אי אפשר להישאר אדיש למראות ולמקרים האלה, למציאות בה שנים-עשר אנשים נרצחו בשנה בממוצע.  למצב בו בארבעה-עשר מקלטים שהמשרד מפעיל עוברים יותר מתשע מאות ילדים ומעל שבע מאות נשים. לראשונה מאז שנת אלפיים, נגענו בתעריף המקלטים והעלנו אותו ב-שלושים ושלושה אחוז לגובה של עשרים אלף וחמש מאות לאישה ולילדיה.

נעמי גוטמן: אבל אם הצלחנו לעשות דבר אחד לילדים האלה שהגיעו אלינו, להיות מבוגר משמעותי בשבילם ושהם ידעו בגיל תשע וחצי כשהם יצאו מהמרכז שהם לא לבד בעולם, שלא הכל על הכתפיים שלהם, שיש אנשים מיטיבים בעולם. הם ידעו למצוא ולחפש אותם.

רבקה לזובסקי: אנו מחנכים את דור העתיד, שאלימות אינה דרך לקיים כל סוג של תקשורת. וששוויון בין המינים אינו חלום רחוק. אפשר לטפל בתוצאות ההרסניות של האלימות אך למגרה ניתן אך ורק באמצעות חינוך. חייבת להיות תוכנית שתאומץ ע"י ממשלת ישראל, כתוכנית חובה לכל אנשים המקצוע בתחום החינוך, הבריאות והרווחה. מתוך מטרה להפוך אותם לגורם המאתר והמטפל בילדים הללו.

ורד וינדמן: והמערכת הטיפולית והמשפטית משתרכת מאחור, ומפגרת אחרי המחקר התוצאה היא שמי שנשאר מאחור אלה הילדים.

חגי מויאל: יש מאוד קושי, שכנע את שני בני הזוג להעביר את הילד להליך טיפולי. ההורים צריכים להיות חלק מהתהליך, אי אפשר לטפל בילד כשההורים לא עוברים תהליך נוסף.

איילת רצון: כשהפגיעה לא מתרחשת באופן ישיר על ילד, שהוא לא יכול לבוא ולהגיד – הרביצו לי, עשו לי, נגעו בי,  הילד עצמו מאוד מתקשה לזהות את עצמו כנפגע וגם לנו כחברה מאוד קשה לזהות את אותם ילדים כנפגעים.

ענת בן פורת: הרצון האוניברסלי שלנו כבני אדם הוא לשכוח, הוא לא לגעת בכאב, הוא לא לראות את הרוע האנושי. כמה כואב לנו להכיר בחולשת האדם, ברוע, לדעת שאנשים מחרידים עושים מעשים כל כך מחרידים.

אתי בורקין: אבא, תדגים לי על אמא איך היית רוצה שבן הזוג שלי יתנהג אליי בעתיד. תדגים לי עליה איך אוהבים אישה מבפנים. איך נותנים לה בטחון שהיא לא לבד, ותדגים לי גם כמה עקבי אתה לגבי כל אלו. אני מבטיחה לך אבא ללמוד ממך הכל.

אירנה מעיין קודייב: ולרגע יכולתי לנגוע בקצה הכאב האפור ורציתי לעלות גבוה, לראות את האור. לראות את האור.

סוף תמלול הכתבה: הסיפור שלא נשמע, ילדים בצל האלימות