אי שוויון במערכת החינוך הישראלית

תמלול הכתבה: אי שוויון במערכת החינוך הישראלית

נוגה דגן בוזגלו: במערכת החינוך הישראלית יש המון דברים טובים, אבל יש לה בעיה אחת מאוד קשה, וזה אי שוויון, שהוא אחד מהגבוהים במדינות המערב. למעשה, חוץ מארה"ב, אין מדינה מערבית שרמת אי השוויון בהישגים בין תלמידים היא כל כך גדולה בה. וזאת המחלה של המערכת.

אם פעם למשל, דברנו על אי שוויון בהקשר מרכזי של מזרחים ואשכנזים, בהקשר של חינוך מקצועי כהסללה של מזרחים, גם ערבים, בהמשך. למקצועות צווארון כחול. אז היום מנגנוני ההסללה הם הרבה יותר מורכבים ומתוחכמים. התפיסה של המערכת היא שכל הזמן צריך לקטלג ולמיין תלמידים לפי רמות יכולת.

התקציב שמשרד החינוך, יש בו מעט דיפרנציאליות, מעט יותר לחלשים, לפחות ברמה של היסודי והתיכון... אבל האפליה המתקנת המזערית הזאת, היא חסרת משמעות נוכח הפער התקציבי שנוצר כתוצאה מכספי הורים וגם מפערים בין רשויות מקומיות. שרשויות חזקות כמו נגיד, עיריית תל-אביב, עיריית בהרצליה, הן מוסיפות אלפי שקלים לתלמיד בשנה, שמשמשים לפיצול כיתות, לתגבור לימודי, להעשרה, לסמסטר קיץ הכנה לבגרות, כל מיני דברים מהסוג הזה. ומצד שני יש לך רשויות חלשות ויש הרבה כאלה, וזה בולט מאוד בחברה הערבית, אבל גם בחברה היהודית... שיכולות לתקצב תלמיד ב100 שקלים לשנה, אז כדי להמחיש את הפער הכלכלי, אז אם אני תלמידה טובה, שמצליחה להכנס לאחד מבתי הספר הבדלניים האלה, וההורים שלי משלמים אלף שקל לחודש, ועיריית תל-אביב משקיעה פר תלמיד עוד 5,000 שקל לחודש, אז אני מקבלת 15 אלף שקל יותר מאשר תלמיד שלומד ברשות חלשה ולרשות אין כסף ולהורים אין כסף להוסיף, ואנחנו מקבלים חינוך אחר. אין בכלל ספק בזה.

משרד החינוך מזגזג עם הסיפור הזה כבר שנים, הוא לא עושה מאמץ שיטתי אמתי, לייצר יותר שוויון במערכת. התקצוב נגיד, הדיפרנציאלי, ההעדפה המתקנת שהם הכניסו, היא מאוד נמוכה... זה אומר שהתלמידים ממוינים לפי אשכול חברתי-כלכלי, או מדד טיפוח של בית הספר. מדד הטיפוח מבוסס על הכנסה של המשפחה, השכלת ההורים. ובתי הספר במדד טיפוח נמוך, מקבלים תקציב יותר גדול. המחקרים מראים שאם אתה רוצה לקחת ילד, מהמעמד הנמוך, ונגיד מבית שהוא קשה, שיש בו הרבה בעיות ולהביא אותו לרמה של תלמיד שבא מבית מבוסס ומשכיל, אתה צריך להשקיע בו פי שניים. שיעור ההעדפה המתקנת היום הוא יותר בסביבות העשרה אחוז. יש כל הזמן נסיונות, לא רק אנחנו, יש גם חברי כנסת. יש אנשים, יש תנועות, יש התארגנויות, יש המון דברים. זה מאוד קשה לשנות את זה, כי כוחות השוק הם מאוד חזקים וכי אין במשרד החינוך באמת רצון לעשות את זה. בתקופה של יולי תמיר, היא למשל, דברה על זה שצריך להפריד את החינוך הציבורי מהפרטי. אבל לא היה לה את הכוח הפוליטי להלחם בכל ההתנגדות לזה. שוב, אותם אליטות שמחוקקות לנו, ושמובילות את המשק, הן האליטות שמקדמות את הדבר הזה. אז... זה מאוד קשה להלחם בזה. וזה נובע גם מהיעדר סולידריות בחברה הישראלית. ומהמרוץ אחרי הישגים ומתרבות הצריכה שהפכה את החינוך למוצר ולא להשקעה חברתית.

אז אם נקח את שר החינוך הנוכחי שלנו, כן הוא עושה דברים. הוא בנה תכנית לבתי הספר המאוד חלשים שיהיה להם ליווי, הוא עושה דברים מהסוג הזה. אבל בו זמנית, כל מה שמעניין אותו זה לקדם הצטיינות במתמטיקה ומדעים וליצור את המסגרות הבדלניות האלה. ומה עם אלה שלא מתאימים למתמטיקה ומדעים? השני שליש האחרים? מה איתם? לא שמעתי שיש לו תכנית אליהם. שמעתי את מנכ"ל משרד החינוך מייעד את השליש התחתון לחינוך המקצועי. ונסגר מעגל, חזרנו שלושים שנה אחורה... אם לא השגת תעודת בגרות, האפשרויות שלך הן מצומצמות. והשכר שלך יהיה נמוך יותר, והסיכוי שלך להיות מובטל יהיה גבוה יותר.

בחברה החילונית היום יש קשר מאוד חזק בין כמה כסף יש לך ואיזה חינוך תצליח לקנות. וזה בלי שדברנו, לא על שיעורים פרטיים, כן? שהם גם כן מחלה של המערכת. לא על חוגים אחרי הצהריים. רק על מה שנותנת מערכת החינוך נטו.

סוף תמלול הכתבה: אי שוויון במערכת החינוך הישראלית