"בגנות השתיקה"

תמלול הכתבה: "בגנות השתיקה"

"בהייה מנאע ז"ל

אירינה בונגרט ז"ל

גברמסקל סלמאויט ז"ל"

מונולוג מפי חבר של גבר אלים: אני מתקרב אליה ואני רואה שיש לה פה איזה סימן כחול, האף קצת נפוח, אני תופס אותה, אני אומר לה: "טלטל, מה קורה? איפה אתם?"
היא חיבקה אותי והתחילה לבכות. אמרתי לה: "תגידי, מה קורה?"
היא אמרה: "לא, שום דבר, אני נפלתי בחזרות, בהצגה."
אמרתי לה: "יאללה נו תפסיקי לבלבל את המוח, את לא יכולה לסבן אותי, אני יודע מה קורה ביניכם."
היא אמרה לי: "תשמע הוא נורא נורא לחוץ עכשיו, הוא בין עבודות והוא, הוא נורא מוטרד והוא נורא התנצל והכל בסדר."
והיא התחננה שאני באמת לא אתערב, שאני לא אעשה עם זה כלום. אז מה אני אמור לעשות?

ח"כ ציפי לבני: אלימות נגד נשים זה לא עניין לנשים בלבד ורק ברגע שנבין שמדובר במאבק חברתי ושמה שקורה נגד נשים בחברה הישראלית ובכלל - משליך על פניה של החברה כולה, רק אז נוכל לעשות את השינוי העמוק, שמתחיל לא רק בתחנת המשטרה, אלא מתחיל כבר בחינוך בגיל הרך.

ח"כ מרב מיכאלי: זה נכון שבמאה השנה האחרונות מאז שנכנסנו למשחק, אז אנחנו משנות את החוקים ואנחנו שותפות לפרשנות של החוקים ואנחנו אפילו בשוליים, מתחילות להיות שותפות לאכיפת החוקים האלה. אבל לצערי הרב, לא השגנו שוויון עדיין במאה שנה. אבל מה שאנחנו כן צריכות לעשות זה להבין שמדובר ב-backlash, וה-backlash הוא חזק, הוא חזק נורא. דווקא משום שהפמיניזם כן כל כך מצליח, משום שאנחנו כן מצליחות לשנות את החוקים, משום שאנחנו כן מתקדמות בחיים, אנחנו רק רבע נשים חברות כנסת מתוך כלל החברים, אבל אנחנו כבר רבע.

פייני סוקניק: בשנה האחרונה נרצחו שבע עשרה נשים במדינת ישראל באלימות קשה. ברוב הפעמים היא הגיעה מתוך הבית, מהמקום שהיה אמור להיות המקום הבטוח ביותר שלהן. בשנה האחרונה חרבו שבעה עשר עולמות שלמים של נשים שבסך הכול רצו לחיות את החיים שלהן כמו כל אחד ואחת אחרת, עם הזכות הבסיסית לחיים ולכבוד. בכל פעם שעולה בחדשות סיפור כזה אני עוקבת אחרי העניין הציבורי בנושא, אני בודקת באתרי החדשות, בדפי הפייסבוק ובכל פעם מחדש אני נדהמת ומאוכזבת מהשתיקה הציבורית. כותרת קטנה חצי יום, כמה נשים שמעלות קישור ושואלות "עד מתי" וזהו. חוזר חלילה. עד הרצח הבא. זה כמו מעגל של כישוף שחור שאף אחד לא מנסה להתמודד איתו.

ד"ר זאב לרר: אם רוצים להבין את השתיקה, שזה הנושא של היום, אנחנו צריכות להסתכל קודם כל על הארגון, כי התופעה הזו היא קודם כל תופעה ארגונית. מרואיינת מאחד המחקרים שהיא מתארת מה זה וזה מיד יהיה לכם מוכר: "הדבר הראשון שאני שואלת כשאני מגיעה לחנות זה אם הוא פה. כשאני מגלה שהוא פה, עוברת בי מעין תחושה כזו שקצת קשה לי להסביר אותה. זה מתסכל אותי שאני לא קמה ומספרת לכולם או למי שצריך את זה שהוא חצוף ובוטה וחרמן ושהוא מלא מסכות.

עו"ס תמיר אשמן: המקום של באמת לדבר על הקשר בין שירות צבאי ובין אלימות של גברים ביחס לנשים. כל מי שעוסק בתחום, כל מי שחי את העולם של טיפול בגברים יודע טוב מאוד על מה אני מדבר. האם המאבק הפמיניסטי המבורך של שנות ה-70, של שנות ה-60, של להביא את הקול של הנשי, לדבר על דיכוי של נשים בחברה בארץ ובעולם - האם זה הפך את הנשים לקורבנות? האם הכרה בבעיה מצדיקה אותה? אם אנחנו מבינים, זה לא אומר מצדיקים, להפך, זה מספק לנו אפשרות לטיפול יותר עמוק בשורשי הבעיה.

פרופ' נחמי באום: אם אנחנו אנשי המקצוע רוצים שגברים יגיעו לטיפול ויישארו בו חשוב שנחזיק בתוכנו את הידיעה שגברים אינם רק או קודם כל אבות או בני זוג. חשוב שנתבונן על גברים כאינדיבידואלים, עם זהויות רבות, צרכים ובעיות שאינם בהכרח קשורים לתפקידיהם הזוגיים או ההוריים. רצוי שכאשר אנחנו כאנשי מקצוע נפגשים עם גברים נבקש מהם להכיר לנו אותם, על כל היבטיהם.

גיא מרוז: אני רוצה שבאמת ניגע בסיפור אלנבי 40, בעניין האלה שלא ראו, בעניין ההכחשה,בעניין אנשים שבאו ולא ראו את מה שמתנהל שם.

מאור צור: הסיטואציה שהייתה שם, זה קורה המון. אני לא יודע על עוד מקומות, אני יכול להניח, אני יכול לשער, קיבלתי רמזים על כאלו או אחרים. אלנבי 40 יש, יש בכל הארץ, זו לא תופעה חד פעמית, אין לי ספק בזה. העניין של ההחלטה לקום ולעשות משהו היא פשוטה. עכשיו, תמיד אני שואל גם כשאני עושה על זה הרצאות, יכלתם לעשות משהו? בוא נחשוב על עשרים פתרונות שיכלתם לעשות משהו, יכלתם לקום להוריד אותה מהבמה - אתה לא רוצה, זה בסדר, קום לבעלים תגיד לו: "אדוני, זה לא בסדר". הפתרון הכי פשוט זה לצאת ולחייג למשטרה "100" ולחזור פנימה. החלטה לא לעשות כלום יש רק אחת.

גיא מרוז: אני שואל במשטרה בתקופה הנורא קשה שעברתם, שאני כבר לא רוצה למנות כמה ניצבים ותתי ניצב היו חשודים או מעבר לזה, האם דיברו על זה באופן ברור במשטרה, שהדבר הזה קורה מתוך הארגון ושתקו?

תת ניצב עו"ד יעל אידלמן: משטרת ישראל לא שונה מהרבה ארגונים בעניין של השתיקה או בזה שנשים לא מתלוננות. זו תופעה שהיא חברתית וקיימת. מה שקרה במשטרת ישראל מאפיין גם את מה שקרה בחברה הישראלית בשנתיים האחרונות או בשלוש שנים האחרונות, העניין של ההצפה, העניין של הלדבר על זה. אני חושבת שלרשתות החברתיות הייתה איזה שהיא תרומה בעניין הזה ואנחנו ככה כן, אני יכולה להגיד לך שעד לפני שנתיים, היו תלונות במשטרת ישראל אבל לא במספרים שאולי מעידים על באמת ההיקף. כשאנחנו התחלנו את הפעילות שלנו במשטרת ישראל, אנחנו החלטנו שאנחנו רוצים לקחת את זה למקום אחר, למקום שבו השיח המשפטי, החברתי, במשטרה יהיה אחר. זה יהיה נושא שיהיה מונח על השולחן, העניין הזה של הטרדה מינית. וגם רצינו, העניין של לתת מעטפת למתלוננות.

פרופ' רבקה לזובסקי: יש אמת אוניברסלית אחת. החלה על כל המדינות, על כל התרבויות, על כל הקהילות. שאלימות נגד נשים אינה מתקבלת על הדעת אף פעם. אין בצחוק, אין סתם, אין לא התכוונתי. היא בלתי נסלחת, היא לא צריכה להתרחש ואינה יכולה להיות נסבלת אף פעם.

סוף תמלול הכתבה: "בגנות השתיקה"