תמלול הכתבה: צריך להכיר את ההיסטוריה שלנו

רחל בית אריה: אנחנו נמצאות שם ופתאום מבינות שאנחנו כאילו מכירות את המקום הזה אבל אנחנו לא מכירות אותו בכלל.

יעקוב עודה: ליפתא, הבתים האלו, הבניינים, המעיין, המסגד, מטע הזיתים, לכל המקומות האלו יש בעלים, יש אנשים - "ליפתאים", שגורשו מהאדמה שלהם.

רחל בית אריה: אנחנו צריכים לדעת את ההיסטוריה, זאת ההיסטוריה שלנו.

עמר אלע'בארי: כשאנחנו מדברים על הנכבה אנחנו מזמינים אתכם לחשוב על האוכלוסייה האזרחית והגורל של המשפחות הפלסטיניות שגרו במקומות האלה.

רחל בית אריה: במה היה כרוך הייסוד של המדינה שאנחנו מחזיקים את התעודות זהות והדרכון שלה.

חולודה סקל: אין להם מודעות בבתי הספר, הם גדלו עם התביעה שזאת אדמה ללא עם ואנחנו בזכר יום הנכבה מערערים את התביעה הזאת, גורמים להם לחשוב בצורה אחרת.

רחל בית אריה: אם נצחנו אז למה אנחנו לא חיות בשלום עד היום? למה אנחנו מתגייסות לצבא בגיל 18, כולנו, ונמשיך ונשלח את הילדים שלנו לצבא לא יודעת עד מתי? למה אנחנו בונות עוד ועוד גדרות? למה אנחנו לא חיות בביטחון? בגלל שהנושאים פה לא נפתרו. ולא יכול להיות חיים בשלום כשאתה דורך כל הזמן על עם אחר.

שהדה אמר: זה כל כך מפחיד אותם שהשאלות יעלו על פני השטח, של באמת מה קרה שם ב-48', באמת מה קורה עם הפליטים שחיים בינינו עכשיו ומה יקרה הלאה.

רחל בית אריה: ההיסטוריה שגדלתי עליה, אני כמו רוב היהודים הישראלים, מסתירה היסטוריה אחרת לגמרי. ישובים שהיו ממש איפה שאני נולדתי או שאתה נולדת, ואני גדלתי כמעט על החורבות שלהם ופשוט לא ידעתי שהם קיימים. ואני חושבת שזו חוויה של הרבה ישראליות וישראלים וזאת החוויה ש"זוכרות" עובדת איתה.
הקורונה, כמו על כולם, השפיעה עלינו מאוד חזק. המון מהעבודה של זוכרות היא עבודה בשטח. ללכת לישובים הפלסטינים העקורים, לכפרים, לעיירות, לערים. כמובן מרגע שהתחיל הסגר של הקורונה לא יכולנו לעשות את העבודה הזאת בשטח ועברנו לעשות אירועים אונליין. הסיור הבא שלנו יהיה ביום הנכבה, לליפתא, כפר ליד ירושלים, היום בעצם כבר נבלע בתוך ירושלים.

עמר אלע'בארי: לפחות הם יכולים לדמיין. אני מאמין שחלק מהם יהיו בשוק ואולי בהתחלה הם לא יאמינו שזה קרה אבל אני חושב שזה בהכרח ישפיע על תפיסת העולם והידע שלהם על הארץ ומה שקרה לפלסטינים.

רחל בית אריה: ליפתא זה אחד הכפרים הגדולים באזור ירושלים, נכבש ב-48', קצת אחרי דיר יאסין, כשהשמועות והדיוחים על מה שקרה בדיר יאסין, ששם בעצם נטבחו יותר ממאה אנשים כשהאצ"ל כבש את הכפר, גרמו לכפר הזה להתרוקן מרוב פחד. חלק מהתושבים שגורשו, שנאלצו לעזוב אותו, חיים בירושלים עד היום, במזרח ירושלים. החל מ-67' הם שוב תחת שלטון ישראלי. ולכאורה אתה אומר הם גרים באותה עיר, למה בעצם הם לא יכולים להתיישב בליפתא? אבל הם לא יכולים והם לעולם לא יקבלו אישור לזה.

לואי ותד: אני יושב בהרצאה, ליד סטודנט יהודי ואני רוצה שהוא ידע את הסיפור שלי בדיוק כמו שאני מכירה את הסיפור שלו ומכיר בו ויודע אותו.

רחל בית אריה: אני מאמינה שבעוד 20 שנה יום הנכבה יהיה יום שמצוין במערכת החינוך הממלכתית של ישראל-פלסטין. כולנו נגדל עם הידיעה של ההיסטוריה האמיתית של המקום הזה ונבין אותו הרבה יותר טוב. לא נצטרך לחיות פה רק מכוח עוצמה צבאית אלא מכוח שייכות וברית אמיתית.

 

סוף תמלול הכתבה: צריך להכיר את ההיסטוריה שלנו
 
 

הוספת תגובה לכתבה

לכתבה זו 2 תגובות באתר

  1. צדוק 27 במאי, 2020  בשעה 16:44

    בורה גמורה. ליפתא ששמשה בסיס לכנופיה פלסטינית שירתה על התחבורה היהודית לירושלים ניטשה על ידי תושביה לפני דיר יאסין מבלי שאיש גירש אותם, אך בהחלט מפחד של פעולות תגמול של ההגנה ושל הלח"י. ההיסטוריונית הדגולה הגב' בית אריה כנראה לא שמעה על מלחמה שהתחוללה ב- 1948 שאותה יזמו הפלסטינים.

  2. ישראל 28 במאי, 2020  בשעה 15:32

    חיים פה מכוח עוצמה צבאית ומשרות לאינטרסים של מעצמה עכשיו היא ארה"ב. צריך לזכור, הראשון לא מתקיים ללא השני

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס