תמלול הכתבה: חלוסי חג' מוחמד – קולות מהבקעה
כתב: כשהיית ילד, או נער, בכפר...
חלוסי חג' מוחמד: כן, כן...
כתב: אני רואה שאתה מחייך...
חלוסי חג' מוחמד: כן, כי יש לי זיכרונות מאד מתוקים. אני זוכר שאני והמשפחה היינו מגיעים לכאן, יורדים לשדה שלנו, ללקט ירקות, פירות מהעצים. היינו משחקים, מניחים, יוצרים... הייתה תעלת מים של 1,500 קו"ב, שזרמו כאן, מתחת לרגליים שלי. מכאן זרמו המים... כילדים היינו מקימים בתעלה סכר מאבנים, מנקים אותה ושוחים בה. שוחים! אתה מבין? היה מדהים, כאילו שהגעת ל... לצרפת.
אני חלוסי עבד אל-רחים מוחמד, חקלאי מהכפר פרוש בית דג'ן. לפני ארבעים שנה מספר התושבים באזור, היה מעל לשלושת אלפים. מכיוון שאין אפשרות לחיות כאן חיים ראויים – עם מים וחשמל נותרו כאן כיום פחות ממאה וחמישים תושבים. הסיבה לכך היא המחסור במים, שנוצר עקב שאיבות מים שביצעה ישראל, השאיבות יבשו את המעיין שהיה מקור המים שלנו וממנו השקנו את העצים והשדות שלנו. התייבשות המעיין אילצה את החקלאים באזור לעקור את עצי ההדר שלהם ולגדל במקומם ירקות בחממות שצורכים פחות מים. אם "מקורות" היו מוכרים לנו מים, היינו משלמים תשלום מלא, לפי המונה. כך היינו מחיים את השדות שלנו ומאכילים את הילדים שלנו. אבל לצערי הם לא מסכימים.
אני מקווה שיהיה שלום בינינו לבין הישראלים. שאנחנו נחיה חיים מכובדים, והם יחיו חיים מכובדים. שאנחנו נחיה והם יחיו, לא שהם יחיו ואנחנו נמות. זו טעות לחשוב ככה. אנחנו צריכים לחיות כשווים. זה מה שאני מייחל לנו בעולם הזה.
סוף תמלול הכתבה: חלוסי חג' מוחמד – קולות מהבקעה
הוספת תגובה לכתבה