תמלול הכתבה: יוסף מסאעיד – קולות מהבקעה
יוסף מסאעיד: מאז שאני בן עשרים אני חקלאי, והיום אני בן חמישים וחמש. לידי פועל חקלאי ישראלי, מפרידה בינינו רק שורה. הוא מדבר איתי בערבית, ואני מדבר איתו בעברית. יש בינינו שפה משותפת, הוא מדבר את שפתי ואני את שפתו. ברמה האנושית, כיהודי וערבי אין בינינו שום בעיה. אבל ברמה הממשלתית, הוא - מותר לו לחיות כפי שהוא רוצה, יש לו מים, יש לו את כל האפשרויות. ולי אסור לבצע שום שינוי או שיפוץ, אפילו למשאבה שנמצאת בבאר שלי, אסור לי.
שמי יוסף מסאעיד, אני חקלאי מג'יפטליק וחבר מועצה. יש לי חלקת אדמה בגודל 150 דונם, והיום אני מנצל רק 20 דונם ממנה בגלל המחסור במים. המים נמצאים באדמה, אבל הבעיה היא שלא נותנים היתרים, ואסור לחפור בארות ולהוציא אותם.
יש לי חמישה ילדים שלומדים באוניברסיטה, ולפעמים אנחנו נאלצים לדחות את המפגשים בינינו, כדי לחסוך בהוצאות הנסיעות עד לאוניברסיטה.
האנשים שעוסקים בחקלאות רוצים לעזוב את התחום הזה. המחסור במים ואי-היכולת לחיות חיים מכובדים, הובילו אותם לכך. המטרה ברורה, להתעמר באנשים, כך שלא יוכלו למצוא פרנסה ולא יוכלו להמשיך לחיות על חלקת האדמה שלהם. ואז, אם האדמה תתפנה, אדם אחר יצטרך לעבוד בה, וכמובן, מי פנוי לכך? השכן שלי - הישראלי.
סוף תמלול הכתבה: יוסף מסאעיד – קולות מהבקעה
