תמלול הכתבה: מעלול: מותר לבקר בה אך לא לשוב אליה
קריינות: כך מתרפקים פלסטינים שנעקרו מאדמתם ב-48 על זיכרונות הכפר מעלול, שתושביו גורשו בנכבה. הכנסייה, היא אחד המבנים ששרדו בכפר שנהרס ע"י הצבא.
סרין עלי סאלח: אנחנו קשורים למקום הזה לא רק מבחינה גיאוגרפית, אפילו מבחינת רגשות, זה כל כך רגשי כשאנחנו באים לפה ואנחנו שומעים סיפורים מסבא וסבתא כל הזמן על איך חיו פה, איך הקשרים עם האנשים היו פה.
כארים עלי סאלח: כשכל הזמן סבתא מדברת על איך הם חיים פה, איך גדלו.
עלי סאלח: בכפר הזה היה יחס מיוחד בין מוסלמים לנוצרים, היו שותפים לכל דבר אם היה שמחה או היה אבל, היו מתחלקים בזה.
עאייד סאלח: כל חתן מוסלמי, השושבין שלו היה נוצרי וגם ההפך, הנוצרי השושבין שלו הוא מוסלמי.
מריה חילו: אני מרגישה שגם יש משהו, בגלל אמא שלי. אני אוהבת את הסיפורים האלה.
קריינות: אלא שהרומנטיקה נעלמת ברגע שאנחנו מתחילים להסתובב בכפר.
עלי סלאח: כל הערימות האלה, פה- אתה רואה ערימות ערימות, זה בתים הרוסים. לא היה כל העצים האלה. כל העצים הם נטעו אחרי 48 כדי להסתיר את שטח הכפר. זה רואים ועושים את זה בכל הכפרים העקורים.
עאייד סאלח: ב48, ב-21 ביולי פוצץ הכפר וכל התושבים הוגלו ליפיע ולנצרת וחלק מהם ללבנון ולסוריה גם.
נוואף עוואד: אבדנו את הכפר שלנו, את המולדת, את האדמות, את הבניין וחל עלינו חוק מוזר, שקוראים לו 'חוק נפקד נוכח'. נשארנו במדינה, נתנו לנו תעודת זהות אבל אסור לחזור לכפר שלנו, לאדמות שלנו.
קריינות: כמו עוואד, יש כ-300 אלף פלסטינים וצאצאיהם אזרחי המדינה, שנעקרו ב-48 ועד עתה אינם מורשים לחזור לכפרם. הגירוש הביא אותם ליפיע ולנצרת משם הם יכולים לראות את אדמתם אך לא לשוב אליה.
עלי סאלח: אני גר, אני והאחים שלי ודוד שלי והבנים שלו, היום בערך 55 נפשות, על דונם אחד קומות קומות ויש לנו אדמות פה במעלול שאפשר לחיות ואפשר לבנות על זה, למה לא? אני אומר, למה לא?
קריינות: הביקור בחג הפסחא במעלול, מהווה הזדמנות של פעם בשנה לשמר ולחזק את הקשר של הדורות הצעירים לאדמת משפחתם.
יוסף ג'אברין: כשאני רואה גם את הדורות השונים כאן, אני מלא תקווה שהנרטיב שלנו, הנרטיב הפלסטיני עובר מגיל לגיל וכך אנחנו גם שומרים על התקווה ושומרים על חבל הטבור הזה למולדת המקורית ולמאות היישובים שנהרסו.
רואן בשארת: בעיני הדבר המרתק זה השמחה. בדרך כלל בכל פעילות שאנחנו עושים לסמל את הנכבה או כל דבר שהיה ב48 אנחנו עושים את זה בדרך מאוד כואבת ועצובה. והיום הוא סמל למשהו מאוד מאוד משמח וגם אפשר לדמיין באמת את השיבה בדרך יפה, חיובית, טובה ואופטימית.
קריינות : אז הכל טוב ויפה, חיזוק הזיקה של הצעירים אל הכפרים מהם משפחותיהם נעקרו הוא באמת חשוב. אך למרבה הצער, ההנהגות הפלסטיניות משני צדי החומה לא מאמצות עדיין יוזמה כוללת לטיפול בזכות השיבה. יש מספר תוכניות של כמה עמותות להגברת המודעות לנושא, אך כרגע אלו הפעילויות היחידות הקשורות לחזרת העקורים.
רואן בשארת: אם אנחנו מרבים בתוכניות האלה והן תוכניות לאותה מטרה אז בעיני זה טוב כי יותר ויותר צעירים מהדור השלישי וגם מהדור הרביעי יש לנו עכשיו, יוכלים להכניס לתוך התודעה שלהם את העניין הזה של השיבה.
עאייד סאלח: האנשים שהוגלו מהכפרים שלהם ונמצאים בתוך ישראל, לא פליטים מחוץ לגבולות, הם 300 אלף ואנחנו חלק מהבעיה חלק מהשלום. אנחנו מוכנים לדון, במקום שיש כפרים או ערים יהודיים, אנחנו מוכנים לחיות ביחד. איפה שאין ערים יהודיים כמו מעלול למשל אנחנו מוכנים לחזור וגם אנחנו לא פוגעים בטענה הבולשיט הזו ש'אתם משנים את הדמוגרפיה' אנחנו חלק מאזרחי ישראל ואנחנו רוצים להמשיך להיות חלק מאזרחי ישראל.
קריינות: אז איך חוזרים למעלול? איך משנים את המצב הקיים?
רואן בשארת: אני לא חושבת שהשינוי יכול לקרות בלי יהודים היהודים. הבעיה היא שהמיינסטרים לא מכיר בנכבה והבעיה היא שהסיפור שלה מסופר מהצד שלהם הוא סיפור לגמרי אחר מאיך שזה מסופר אצלנו. אני, בעיני זה לא רק הכרה זה הכרה וגם לקחת אחריות על מה שהיה כאן, על המעשים שהיו ב- 48 צריך לקחת אחריות ולתקן, הכרה לבד זה לא יעשה את השינוי אבל זה התחלה, צעד ראשון.
סוף תמלול הכתבה: מעלול: מותר לבקר בה אך לא לשוב אליה
הוספת תגובה לכתבה