יום שישי   16-11-2018
תמלול הכתבה: שתי מדינות – מולדת אחת, טעימה ראשונה

אליעז כהן: מאוד מאוד מרגש להיות כאן ככה במעגלים שהתרחבו ואני חושב שאחרי הקיץ הארור הזה כולנו מרגישים דחף הרבה יותר גדול, אחרי התגבשות של למעלה משנתיים, פשוט לקום ולעשות מעשה ואני חושב שההתכנסות שלנו כאן הערב היא קודם כל בשביל לראות כמה אנשים כבר מחוייבים לחזון ויש עוד הרבה אנשים שלא הגיעו וכמה אנשים מחוייבים גם לפעולה לא רק לחלימה ולחשיבה ולאהדה של העניין אלא באמת לפעולה ואני חושב שבגלל זה הגענו לכאן. עוד משפט אחד קטן רק, אנחנו נמצאים בערבו של מועד, או מעמד שאני רואה אתגר מאוד מאוד מרגש ואנחנו שמענו על זה לא מעט ברשות הרבים של השבוע האחרון כמה זה מפחיד וכמה המשטרה מעלה כוננות וכמה וכמה ואנחנו נמצאים במשהו שקורה פעם ב33 שנים, שהחג המקודש וגם הנחוג ביותר או, כן המקובל ביותר בקרב הציבור היהודי ישראלי שהוא יום הכיפורים והחג שהוא גם המקודש וגם הנחוג ביותר בקרב הציבור המוסלמי, האיד אל אדחה, מתלקדים ממש לאותה יממה, זה יהיה בשבת הקרובה ברביעי באוקטובר וזה בעיניי, קודם כל זה כמו סימן אולי כזה, ואני חושב שבחזון שלנו זה לא הופך להיות משהו מפחיד ומאיים ומעורר ומעלה כוננות, אלא בדיוק בדיוק הכיוון שאנחנו הולכים אליו של מרחב משותף, של ללמוד, של ביחד ולחוד. של ללמוד גם לכבד את השונות וגם לחשוב איך עושים את זה גם ביחד וגם איך כל קהילה וכל תרבות מתכנסת בשלה ואני חושב שאם יש שם איפושהו, מרחפת רוח גדולה של אב קדמון משותף אברהם אז עם היוזמה שלנו וההתלכדות המשותפת הזו של יום הכיפורים ואיד אל אדחה הוא יכול לצפות מאיתנו להרבה דברים טובים ואני מקווה שלא נאכזב אותו.
אורן יפתחאל: היוזמה הזו שמדברת על שתי מדינות שיהיו שתי מדינות ריבוניות עם חוק ופרלמנט מצד שני בסגנון אירופה האיחוד האירופי בסגנון בוסניה, בסגנון הרבה מקומות. יהיה בהם חופש תנועה והקשר של כל האנשים מכל הצדדים לפה למולדת זה העיקרון הבסיסי שלדעתי פורץ פה את הדרך במבוי הסתום.
אבי דבוש: יש כבוד עמוק שאני לפחות לא פגשתי עד היום בשמאל, בהתארגנות הזו, הסנטימנט המאוד עמוק של היהודים לצורך הענייין, העיברים, האנשים שחזרו באמת אחרי 2000 שנות לבית לחם ולקריית ארבע וכדומה ויש גם הבנה מאוד עמוקה וכבוד מאוד עמוק באמת לקשר של הפלסטינים להרבה מקומות שהם הוגלו מהם, גורשו מהם וכו'. בעיניי יש פה ניסיון שהוא עדיין מאוד מפחיד, יש פה המון המון שאלות ואותי באופן אישי זה מפחיד, איך לעשות את הדבר הזה אבל יש פה את הדבר הכי נכון וערכי שיכול להיות.
מירב אלוש-לברון: למרות הפחדים שגם אבי הזכיר אותם כרגע והשאלות והתהיות שעדיין יש לי, אני חושבת שיש משהו במקום הזה שהוא באמת נותן תקווה שהיא לא סתם תקווה סתמית כמו שהרבה מדברים עליה אלא היא משהו שנושא איתו איזו שהיא הבטחה פוטנציאלית למשהו ממשי, משהו שיכול לקרות. אם לא רק נרצה להאמין אלא נעשה. והמקום הזה של התיקון מתוך הכרה הדדית ומתוך הכלה של האחר באופן הדדי זה הכוח והפוטנציאל של היוזמה הזאת ואני חושבת שבזה גם כרוך הפוטנציאל שלו של הגדלת מחנה השלום. זאת אומרת הגדלת המחנה ושבירת הדיכוטומיות בין קבוצות, ימין-שמאל משום שהוא מאפשר באמת את השותפות הזאתי, שופות נראטיבים, שותפות של הסיפורים. בלי ביטול של האחר. כלומר יש כאן משהו שהוא מאוד אנושי, מאוד מוסרי ולהכניס את הקודים האלו של אנושיות ומוסריות לתוך הסיפור הוא דבר מאוד משמעותי משום שהוא בסופו של דבר יאפשר לנו יצירה של מרחב, אנחננו כבר הולכים לסוף, כן?, שהוא באמת רב תרבותי, שיאפשר לקבוצות שונות בחברה הישראלית שלא היו חלק ממחנה השלום להרגיש חלק ממנו.

סוף תמלול הכתבה: שתי מדינות – מולדת אחת, טעימה ראשונה
 
 

הוספת תגובה לכתבה

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

X

עכשיו משודרות באתר מבחר כתבות. כנסו >>