יום ראשון   29-03-2020
תמלול הכתבה: כיכר השלום

אני באינטואיציה מרגישה שזה נכון, לבוא ולשבת פה ולדבר עכשיו שלום, אבל אני לא מוצאת את המילים הנכונות להגיד.

שוש, את יודעת שכל אחד מתבצר בכאב של עצמו, אז היכולת לראות את הכאב של הצד השני לא קיימת.

רובי דמלין: אני חושבת שאני שלמתי מחיר מספיק גבוה, אני איבדתי את הבן שלי, יש לי זכות להגיד להפסיק את ההרג. זה נורא קל לשלוח את הילדים של אנשים אחרים- עובדה, אנחנו מדברים על להיכנס, אנחנו הורגים הם הורגים, וכל המעגל הזה של האלימות ממשיך. אם מישהו היה אומר לי שאני באתי מדרום אפריקה בשישים ושבע, אחרי כל השנים בפעילות אנטי- אפרטהייד, ששחורים ולבנים ישבו באותו החדר ולא ירצו להרוג אחד את השני הייתי אומרת שהוא משוגע. וזה קרה שם והשנאה לא הייתה יותר קטנה ממה שיש פה. כל אלה שהיו אתמול בלילה בהפגנה וזרקו ביציים, זה פחד.. פחד.. ראיתי את הילדים שהיו שם, הם באו לפה אחרי זה, לצרוח עלינו, אבל אנחנו לא צורחים, כי הם בסך הכל העם שלי.

יעל אדמי: לכן המשימה שלקחנו על עצמנו היא כל כך מורכבת. גם בחבורה שהגיעה לכאן אתמול בערב... גם בהם יש את המקום הזה שרק צריך להגיע אליו

תתביישו לכם! תתביישו לכם, כשיש ילדים לוחמים שם אני מתביישת שהם מגנים עליכם! לכו, לעזאזל.. לכו! לכו מכאן!"

רמי אלחנן: קצות העצבים חשופים, יש הרבה כעס, הרבה תסכול, משני הצדדים, ולחשוף את עצמנו אחרי כל מה שעברנו לזעם הזה זה לא החלטה פשוטה אבל אנחנו עושים את זה כל החיים, אנחנו הולכים לבתי ספר אנחנו מדברים עם אנשים, אנחנו חושפים את הפצעים שלנו.

איילת הראל: התהליך הוא תהליך קשה כי מי שגדל בצד אחד, גדל על זה שהוא צודק, אתה לומד את זה בבית הספר, אתה לומד את זה בתנועת נוער, אתה לומד את זה בצבא, שאתה צודק האמת היא מורכבת, וקשה לנו לחיות עם מציאות מורכבת מאוד רוצים, כמו הבן שלי, הוא רוצה לדעת מי הטובים ומי הרעים.

אלעזר: זה פעם שניה שאני רואה אתכם פה ואני פשוט כאילו הרגשתי צורך לשבת ולהקשיב, אני צלם ועורך וידאו, אני גר פה בתל אביב, אני רוב חיי גרתי בהתנחלות ליד ירושלים

 

רמי אלחנן: הציבור גם הישראלי וגם הפלסטיני נוטה להסתכל על המציאות דרך חור המנעול של הפיגוע האחרון והם לא עושים לעצמם חשבון של מה היה קודם ומה יהיה אחר כך במעגל הדמים האין סופי הזה שמתגלגל ואנחנו לאסוננו השכלנו להתעלות מעל הכאב הנקודתי, ולהבין שאפשר לשנות, אפשר להתנהג אחרת וכדי לשנות צריך לדבר. אני לא חושב שלרה"מ יש אג'נדה כזאת, אם הייתה לו אג'נדה כזאת כבר ממזמן היה שלום, האג'נדה שלו היא להשתמש בשכול, במקרה הזה הפרטי שלו, וגם הרבה אנשים אחרים שלא בחרו בדרך שלנו, כדי לייצר שכול נוסף, אנחנו משתמשים בשכול שלנו כדי למנוע שכול נוסף, זה הבדל תהומי, מהותי, דרמטי בין שתי דרכים, בין שתי השקפות עולם, באופן דרמטי. אני תמיד אומר שהרוצח של הבת שלי לא נולד רוצח, משהו הפך אותו להיות רוצח, משהו גרם לו לאבד את שפיות דעתו ולכעוס כל כך עד שהוא לא היה מסוגל לראות בילדה שלי שום דבר מאשר יהודיה שצריך להרוג אותה.

סוף תמלול הכתבה: כיכר השלום
 
 

הוספת תגובה לכתבה

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס