קול באישה שירה

תמלול הכתבה: קול באישה שירה

מרינה לוי: על גבי חרשו חורשים גם לבכות הם לא מרשים. מלוחות דמעותיי בשמחה ובעצב, הן פותחות שעריי משנות את הקצב.
קריינות: בזכות יוזמת "קול באישה שירה", שהקימו נטלי ארביב ואביטל קשת, נתקלתי בשירה חרדית. יוזמה זו שרצה כבר שנה מאפשרת לנשים דתיות חרדיות שמגיעות לערבים האלה להקריא שירה ולבטא את עצמן.
אביטל קשת: הרגשתי שלפעמים אני שומעת שירה שקשה לי כבר לשמוע כי חזרתי בתשובה. אז אמרתי לה בואנה את יודעת אני כבר המון זמן חושבת שצריך לייסד ערבים לנשים, לנשים כמונו אולי יש עוד נשים כמונו שלא הולכות לאף ערב ואף אחד לא שומע אותן ואף אחד לא יודע שהן כותבות.
נטלי ארביב וקנין: אלו תכנים שאת מקשיבה להן בסקרנות רבה, מכיוון שזה אותן נשים שלא נשמע קולן. במגזרים שהן סגורות.
מוריה צדוק: זה נותן לי מקום להתבאטות, זה נותן לי מקום להוציא את החוויות, את הרגשות, את המסרים שאני רוצה כל כך, או זועקת להעביר לעולם, בדרך ביטוי מאוד מדויקת.
רוני רוזנפלד: זה משהו מדהים בעיניי. זה קודם כל מקום של הוצאה לאור של מה שאני כותבת, זה מקום מאוד מכיל ומאוד נשי, מקום אמוני. שאת יכולה להביא את עצמך וכולם מקבלים את כולם.
קריינות: תחת חסותה של יוזמת קול באישה שירה נשים דתיות מרגישות בטוחות, מוכלות ומוגנות. אבל, האם זה אכן כך? מה קורה להן כששירה פוגשת את האיסורים הדתיים? ואיך איך הן מיישבות את הסתירות הקיימות בין השירה לבין הדתיות שמטיפה להצנעת קולן של נשים?
מרים דמרי: בערבי השירה של קול באישה שירה עולים כל התכנים מזוגיות, חינוך ילדים, מאבק פנימי, מחילה, עוצמה, עוצמה נשית, עוצמה בכלל, כל מני נושאים מגוונים שבסופו של דבר מעצימים.
נטלי ארביב וקנין: זה תכנים קשים שאם מישהי הייתה פוצחת את הפה את הפה שלה על מה שקרה בשיר, כי זה סצנה שמתועדת למילים. הילדים שלה היו יוצאים מהמסגרות, מהחדר ומהישיבה, הבת שלה הייתה יוצאת מהסמינר. מוצאים אותן עם התשוקות שלהן, הגחמות שלהן, ההתחבטויות שלהן. זה שיקציה,זה מוקצה.
מוריה צדוק: אני אומרת שאומנות מתוך גבולות, ומתוך כביכול חוקים, היא צומחת הרבה יותר גבוהה. ובשבילי הקדוש ברוך הוא, בעולם הדתי שלי, הוא המשמעות לשירה, הוא בעצם נותן את הנפח והמשמעות בכל מה שאני כותבת.
רוני רוזנפלד: היום אני כבר לא רואה מתח בין החרדיות שלי, לבין הרצון להתבטא. אני חושבת שזה להפך, רק מקרב אותי לעצמי, וככה מקרב אותי למשפחה שלי, ומקרב אותי לעבודת ה'.
קריינות: בעיני היוזמות וחלק מהמשתתפות יש עוד מתחים שמתעוררים במפגש עם החילוניות, שירה וקהל חילוני. המשתתפות חלוקות בדעתן בעניין מקומה של שירה חרדית בעולם החילוני, וגם בדרכי ההתמודדות שלהן כמשוררות עם מתחים אלה.
אביטל קשת: כולן יכולות לבוא אלינו, זה לא משנה את אישה. לא משנה לי אם היא דתית, חרדית, דתיה חילונית, ערביה, ארתראית, זה לא משנה לי מהי. כל אישה מוזמנת אלינו לערבים שלנו, אבל אני בהחלט לא מקבלת כל חומר, ואני מודיעה על זה מראש.
מרים דמרי: אני רואה את עצמי מופיעה רק מול נשים, עם העוצמה הנשית בקדושה. לא מנסה להעביר מסר לגברים לא אני צריכה לעשות את זה.
אביטל קשת: אישה חרדית שמגיעה אליי, היא עושה מאמץ, זה לא קל לה. ואז אני אעמיד אותה מול חומרים שאולי אני מכירה מהעולם הוקדם שלי, אבל היא בכלל לא נחשפה אליהם. זה לא אחראי מצדי לעשות דבר כזה, היא לא תגיע יותר, היא פשוט לא תגיע יותר.
מוריה צדוק: אני רוצה לכנס למעגלים שהם גם כן קהל של בנים, וסביבה מכל הסוגים והמגזרים, כדי להעביר להם את המסרים הכל כך יפים ואת העולם הכל כך יפה בתור אישה דתייה.
מרינה לוי: אני חושבת שזה יכול לגדול ובאמת למחוק את הגבולות של מגדרים ומגזרים ולתרום לאחדות, לקרבה ולהבנה. נשים הן האימהות של העולם, של האנושות, ויצירת קירבה והבנה בין נשים אני רואה בזה דרך לגאולה.
רוני רוזנפלד: ילדות משחקות בתוכי חבל. בתוכי בור, מחוסה עור. שאין להן פתרון בעולם הזה, מתהלכות, משתאות. זה העור האפור, זה גוונים משתנים. משחקות בתופסת, בקוביות, אצלי בראש. מחפשות נחמה, מבקשות שקט, שיפייס אותן במחשבותיי, שאתבהר. לפעמים זה קשה, זה שורף, זה מעל ומעבר. אין לי אלא להצטרף. לאחוז עימן בחבל, לבקש עצמי אצלן.

סוף תמלול הכתבה: קול באישה שירה