יום ראשון   25-08-2019
תמלול הכתבה: מה מאיים בטקס זיכרון משותף?

כתבת: טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי פלסטיני הוא אולי הטקס הכי נפיץ שמתקיים כאן. הוא מעורר מחלוקות, ביקורות, הפגנות, ובכל שנה מחדש מתקיים המאבק המתמיד בין תומכי הטקס למתנגדיו. דבורה היא אם שכולה לדני גונן, שנרצח מירי מכוון של פלסטיני לפני ארבע שנים, בעת שטייל במעיין הסמוך להתנחלות דולב. פגשתי אותה כדי לשמע מדוע היא מתנגדת לקיומו של טקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני.
דבורה גונן: אני גם סבתא שכולה ואני אם שכולה, אני אם חד-הורית לחמישה ילדים, שמה שאת רואה עכשיו זה לא מה שהיה לפני כן. המשפט הכי שגור בבית היה שמשפחת גונן לא נופלת.
כתבת: ולמה באמת היה חשוב לך לדבר בנושא כל-כך קונטרוברסלי כמו טקס יום הזיכרון המשותף?
דבורה גונן: הם קוראים תיגר על תשעים ותשעה אחוזים מהעם. רבותיי, לא חשבתם על זה? אני לא מנכסת אליי את השכול, אני כל כך יכולה להבין את הכאב, ואתם רוצים לקבל את המקום שלכם, קחו את המקום שלכם. זה חייב להיות באותו מעמד? זה חייב להיות באותו זמן? אתם חייבים להביא משפחות של מחבלים?
רבקה: אני חושבת שמי שרוצה להגיע לפה, זה מישהו שרוצה להפסיק את הקורבנות ולהפסיק את המלחמה ולהגיע לפתרונות אחרים, זה מה שברור לי. כי מי שלא רוצה להגיע לא מגיע לפה.
סופיה: אני חושבת שרוב האנשים שמגיעים לכאן הם לא הורים של מחבלים, וזו אמירה שאומרים אותה כדי להרחיק ולהפוך את כל הערבים למחבלים, באיזה שהיא צורה או לאנשים שקשורים למחבלים.
כתבת: טקס יום הזיכרון הישראלי פלסטיני מתקיים בכל שנה במקביל לטקס יום הזיכרון הממלכתי, במטרה להכיר בכאבם של שני הצדדים בסכסוך ולייצר דיאלוג בין שני העמים.
ישי: מאוד חשוב לקיים טקס כזה מתוך סיבה אחת פשוטה, שזה רצון המשפחות השכולות, או חלקן. זאת סיבה מספיק טובה בשבילי.
רבקה: אני לצערי איבדתי את אחותי בפיגוע, ואין לי הרבה דרכים לעצור את כל הטירוף הזה שקורה פה. וזה כאילו החלק המינימלי והקטן ואולי הסמלי שלי, להגיד שצריך לשים סוף לסכסוך הזה, ואני לא מוכנה לתת את ידי להאדרת הקורבנות ולהמשיך את המיתוס הזה, שזאת הדרך היחידה ושאין שום דרך אחרת.
כתבת: יש נקודות שאת היכולה להזדהות נאמר, עם משפחות השכול שבאות מהצד השני?
דבורה גונן: אני בהחלט מזדהה עם הכאב על האובדן, עם ההתמודדות עם האובדן, אני מזדהה בכל המקומות האלה, זה אותו כאב. אתם רוצים לקיים טקס אלטרנטיבי, שהוא טקס נוגד את כל מה שמסמל יום הזיכרון לרוב העם במדינה הזאת – תיקחו תאריך אחר, תיקחו מקום אחר.
ישי: הרעיון של לעשות את זה פעם אחת כאן פעם אחת שם, מדוע לא בעצם, אין שום סיבה רעיונית שלא.
רבקה: אגב, אני חושבת שמבחינת הפלסטינים אולי מגיע להם שיעשו את זה פעם אחת ברמאללה, כי בדרך כל לא נותנים להם להיכנס לפה.
לשם: יום הזיכרון הוא לא חייב להיות משויך רק לצד אחד של הקונפליקט, אלא לשני הצדדים. שני הצדדים שותפים, שני הצדדים נפגעים, ולכן היום זה לא משויך, בעיני, רק לצד אחד אלא לכל הצדדים.
אלי: אם זה היה ביום אחר זה מאבד את המשמעות.
רבקה: אנחנו מדברים על קורבנות של אותה מלחמה.
דבורה גונן: לדעתי, כל הקונספט הזה של הטקס, הוא צורך של אוכלוסייה מסוימת להתנצל בפני העם השני – שאנחנו כבשנו, ואתם לא רוצים להיות עם כובש, ולכן אתם פועלים כמו שאתם פועלים.
משה: אני לא חושב שיש פה אקט של התנצלות, אני חושב שיש פה אקט של שאיפה לעתיד טוב יותר, לתקווה.
בנימין: הסיבה שלמשל אני באתי לפה, היא כדי להביע את ההשתתפות שלי בצער של כל מי שנפגע מהמצב שאנחנו נמצאים בו. זה אפילו לא התנצלות, זו זעקה – "די נמאס לנו למות".
כתבת: נשאלת השאלה - מה כל כך מאיים בטקס שכול משותף לישראלים ולפלסטינים, שהם קורבנות של אותה מציאות. אולי בעצם כי טוב לנו, שאנחנו הקורבן היחידי בזירה?
אני חושבת שלהכיר בזה שגם הצד השני, כמונו, אימהות כמונו וחללים כמונו, וילדים כמו הילדים שלנו, זה הצעד הראשון בשביל לעשות שלום.

סוף תמלול הכתבה: מה מאיים בטקס זיכרון משותף?
 
 

הוספת תגובה לכתבה

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית