תמלול הכתבה: סיור לשכונות החרדיות בירושלים

שלום, חברים וחברות. לי קוראים גרשון מושקוביץ. אני תושב ירושלים, אני עוסק בקידום תרבות במגזר החרדי. המטרה שלי היא לקדם תרבות חרדית משיקולים של קידום אישי, קידום חברתי וסובלנות, אבל גם יש דיון בעצם בחברה החרדית, איך אפשר לצאת מהמצב של השקיעה שלנו. נניח, פעם שאלתי מדוע איך יכול להיות ש-90 שנה אין זוכה פרס נובל אחד חרדי. יש אולי כמה אורתודוקסים, חרדי אין. יש איזו שקיעה אצלנו, השקיעה היא בשיתוף פעולה עם המדינה, כי המדינה לא אוכפת את הסטטוס קוו של קידום חינוך בחברה החרדית, חינוך לחיים, לא רק חינוך לגאולה, ואת המחיר אנחנו משלמים אבל לא נורא. אני חושב שכל חברה היא לגיטימית, והתפקיד שלנו הוא להסתדר פשוט יותר קשה ואנחנו משלמים את המחיר. הסיור היום יעסוק בסיור רעיוני, סוציולוגיה לחברה החרדית, ונתחיל עם שאלה אחת, האם יש קהילה חרדית? אין קהילה חרדית. יש זרם חרדי, יש מגזר חרדי, יש קהל צרכנים חרדי אולי אבל קהילה אחת חרדית אין. יש זרמים וארגונים של בודדים, קהילות קטנות שאיפשהו חיות ביחד, זה גם יכול להסביר מה ההגמוניה של הליטאים. ההגמוניה שלהם היא שהיא קהילה גדולה, פחות פרטית, פחות מגובשת, אין אדמו"ר אבל היא יותר משתפת פעולה אחד עם השני, אוקיי? אבל זו לא קהילה חרדית, זה זרם. הרי אפשר עם חלק מהזרמים לשתף פעולה, אפשר עם חלק לדבר, זו לא מקשה אחת. גם עכשיו שיש רשימה אחת, אין מפלגה אחת, יש כמה מפלגות חרדיות. נמשיך לתחנה הבאה על תרבות בחברה החרדית. תסתכלו פה, תראו איך הרחוב נראה. פה טנק של גניזה, פה קופות צדקה, מרפסות שיוצאות החוצה כי זו מרפסת סוכה. מרפסות לא מעל מרפסות, לא סימטרי כל כך, אלא אם כן עושים איזשהו אלכסון כזה לחרדים דתיים. אני כן רוצה שתשימו לב גם לאסתטיקה, איך נראית אסתטיקה חרדית. חלודה, גינה לא מטופחת, חלודה במעקה של הבית, פשוט לא חשוב להם. ברוב מוחץ, את רוב החרדים זה לא מעניין. אז נכון שאני מכליל, לכל כלל יש יוצא מן הכלל ויש הרבה אנשים עניים שיודעים לעשות אסתטיקה יפה מאוד, זה לא סותר. הם מחנכים לתורה. עדיין אפשר לבנות יפה. אנחנו השתפרנו לגמרי בלכלוך. היום, בהרבה מקומות, הרחוב יותר נקי מבפנים, כי מי שיש לו משפחה ברוכת ילדים, הוא לא ילך להעיר לילדים שלו על ניקיון, לא אכפת לו, הוא פשוט רוצה שיאהבו אותו. זה מבנה של חסידות סקווירא, סקוויר. מבנה מאוד יפה, מאוד מרשים, אני משוכנע שגם בפנים הוא מאוד יפה, בחיים לא נכנסתי אליו, א', כי הוא לא קשור לקהילה שלי, אז אם אני בא להתפלל מנחה, אני אלך להתפלל במקום אחר. ב', אני גם לא יודע איך יסתכלו אליי בעוינות, אז אני מעדיף לא להיכנס. זה עונה על השאלה האם הקהילה החרדית היא זרם או קהילה? אני לא מתחתן איתם, אני לא קונה את האוכל שלהם בדרך כלל, אני לא צורך מוצרים שלהם, ואפילו לא הולך למקווה שלהם כי אני לא גר פה, אין לי שום קשר אליהם. הגרפיטי שאנחנו רואים עכשיו שייך בעצם למקלט לאומנות שזה הוקם בידי מבנה של הרב, נראה לי, הרב איקא ישראלי היה פה יושב. זה אומר שבעצם האומנות חודרת לחברה החרדית, בסופו של דבר, לא דרך הדת, לא דרך ארונות קודש אלא דרך חוזרים בתשובה. כלומר, מיהו החוזר בתשובה? אני חושב שהדרך הטובה להבין איך אתה חוזר בתשובה זה בשפה הקווירית. חוזר בתשובה הוא טרנס-חילוני כמו שחוזר בשאלה הוא טרנס-חרדי. זה מישהו שהוא ראש גשר, הוא מעבר, כמו הטרנס-סיבירי, כמו הטרנס-קווקז, כמו שהייתה רכבת למכה, נכון? טרנס-לאומי. אז יש אנשים שהם בעצם על התפר, הם בעלי תשובה. הם גם יותר נחמדים מלא פעמים, גם יותר קיצוניים מלא פעמים כי הם למדו להיות אידיאולוגיים שאי אפשר להתפשר, אבל הם מביאים נורמות אחרות של אסתטיקה, של חינוך, של תרבות, של דמוקרטיה והם משפיעים בתוך החברה החרדית. עוד ענף שמביא את הדברים האלה, ואולי אני בתוכו, הענף החו"לניקי, חוצניקי. באנו מחו"ל עם נורמות של גויים מחו"ל, ואנחנו מביאים את זה לארץ והם מוצאים איזושהי פשרה, אבל ברור שהחרדים החוצניקים ברובם יותר מודרניים בכמה דרכים, חלק יקפידו לאכול עם סכין ומזלג, חלק גם יקפידו על כיסאות יפים בבית, חלק גם יקפידו על חינוך פרטי לאנגלית בבית או על חשבון. הרבה יותר מודרניים, הרבה יותר באים במגע עם המערב, ויש כאלה שלא מתביישים בזה, יש כאלה שמסתירים את זה, יש כאלה אומרים ש"אני ככה, הבנים שלי לא ככה" אבל ככה בעצם מייבאים היום הרבה דברים לחברה החרדית. אז הדבר הזה גם מסביר את האומנות כי יש בעיה עם האומנות. ללמד אותי אומנות בישיבה זה יוגדר כביטול תורה. עכשיו, רגע, גם אם זה לא היה ביטול תורה, נניח, אני בת, איזו אומנות ילמדו אותי? אומנות של חילונים? יש שם כפירה, נצרות, נשים בעירום, זה לא דבר טוב. עדיף ללמד קצת אסתטיקה של יופי, לקשט שער של מחברת לבנות בלבד ולגמור עניין, אוקיי? לעומת זאת, אז כאן מישהי דווקא דתית לאומית, היא אוהבת להגיד שהמקלט שלה מיועד לחרדים או שהיא בעצמה חרדית, היא איפשהו על התפר בין חרדית לדתית לאומית, אמריקאית, הקימה את המקלט פה לאומנות שבהתחלה קראו לו "מקלט לאומנות הדתי", עכשיו קוראים לו "מקלט לאומנות" כי היא רוצה שיותר חרדים ישתתפו שמה, ואז היא פנתה לכל מיני אמני גרפיטי וביקשה מהם לעשות פה ייצוג שמתאים לרוח השכונה. רואים פה את השמות של הרחובות, חשמונאים, אלעזר המכבי. אז כשיש כאן יהודה המכבי-מנורה זה להתאים את הגרפיטי לרוח השכונה כדי שהתושבים לא יתנגדו, שיתחברו לזה, אבל יש כאן גם מילה שפעם לא היינו רואים בחברה החרדית, כמו המילה "אהבה", אבל עוד פעם, בעלי תשובה יכולים לעשות מה שהם רוצים, הם ישימו צבע כחול, וזה יישמע רוחני וקרוב להשם ובניחוח של צפת. איכשהו זה עובר מסך. מה שיפה פה, שרואים למטה עיתון בשם "המודיע". "המודיע" זה עיתון מפלגתי עד היום כבר מעל 100 שנה של עבודת ישראל. כאן יש להם איזה משרד או היה להם פה משרד. אוקיי. אז נוצר מצב שיש מאבקי גיוס פעם בכמה שנים. המדינה בסוף מגיעה לפשרה עם החרדים, בן גוריון כבר מגיע, בגיוס בנות המדינה התקפלה, בגיוס חרדי המדינה הגיעה לדיחוי, דיחוי זה לא קל. הרבה חרדים בשעתו עשו צבא בגיוס מקוצר. היו לי רבנים שעשו צבא, אבל כן חשוב להבין שכלל החברה החרדית ברובה המובהק מתנגדת לגיוס כי הם מבינים שקשה לשמור על הדת בצבא. גם בצבא יש אווירה מתירנית, ב', בצבא יש מפקד. המפקד הוא חילוני, דיאלקטיקת האדון והעבד, הם לא מסבירים את זה ככה, אבל ככה אני מבין, יוצרת חיקוי, שעתוק של החייל, התלמיד של המפקד, וכך הוא בעצם מחקה אותו ונהייה קצת חילוני כמוהו. אז החברה החרדית מתנגדת לצבא, אבל אני תומך לכן באוטונומיה, כי אני מאמין שבאוטונומיה חרדית יגידו "מצווה ללכת לצבא", אוקיי? אז אולי זה הפתרון. עוד הספק של הצבא זה הכיבוש. החברה החרדית מצד אחד מאמינה שאסור להתגרות באומות. רוב החרדים אומרים, "בכלל לא רוצים להקים את המדינה, היינו רוצים להיות פה תחת שלטון ירדן" או קורפוס אפרטום שהיה אמור להיות בירושלים פה שלטון בינלאומי, שלטון נוצרי בינלאומי לשלושת הדתות. בסוף זה לא קורה. אז כאן יש כמה אסכולות. יש אומרים שהמדינה היא גם סוג של התגרות באומות, ולכן, צריך לשתוק במאבקים עם המדינה, ויש אומרים שהמדינה אוהבת אותנו, אז אפשר למתוח את הגבול. אז לגבי כיבוש, ודאי שהחרדים שמחו מאוד על השחרור של הכותל, שמחו מאוד על שחרור חבלי ארץ ישראל, כי ארץ ישראל היא של אלוהים ואנחנו כביכול היום זה עם ישראל. מצד שני, הרבה חרדים לא ראו בעיה בחילופי שטחים או שטחים תמורת שלום, כי אמרו, "פיקוח נפש דוחה הכול". אני יודע שאני עכשיו עושה את זה בצורה שטחית אבל זה בעצם רוב הטיעונים, ולכן, היום הכיבוש ביום-יום לא מטריד את החברה החרדית. הפוך, חלקים גדולים מהחברה החרדית חיים באזורי הכיבוש שזה אומר קריית ספר, זה בית"ר, זה עמנואל, אלה מקומות ענקיים של חרדים, עמנואל זה יותר קטן, זה עדיין גדול. יש עוד כל מיני יישובים דתיים לאומיים או חילוניים בשטחים שהם מתחרדים, אבל הכיבוש לא מעניין אותנו כל עוד שיש כאן ביטחון, זה בסדר, זול זה חשוב, כי זה אומר שזה גם מאפשר לחברה החרדית להתפתח. יכול להיות שאם היה יותר יקר, הרבה חרדים בסוף לא היו גרים בשכונות חרדיות אלא היו גרים בדרום. בדרום או בצפון באזורים זולים כדי לחסוך עלויות ולחתן ילדים כי החברה החרדית מאמינה בלקנות דירה ולסדר את הילד לחיים. נמשיך הלאה. זה חנות כיפות. אחד הסממנים הבולטים ביותר, ויש שיגידו הסממן היחיד להגיד מיהו חרדי זו כיפה שחורה קטיפה או יבשה. כיפה שחורה סרוגה זה למגזר הדתי לאומי. כיפה כהגדרה היום זה סמל דתי. כיפה לבנה סרוגה זה סמל דתי לאומי וגם אצלם יש סמלים בגודל. גודל יותר גדול, יותר צדיק. יותר קטן זה אומר שבא לו לקפל את זה בכיס, ללכת לקולנוע. שחור עם סרט גם מעיד על אדיקות, בלי סרט מעיד על פחות אדיקות. הייתה לנו אמירה, "מי שהולך עם כיפה בלי סרט, בסוף הולך לסרט בלי כיפה." יש כיפה של גוראים שזו כיפת דמוי משי יפה מאוד, יש כיפה לבנה שזה יותר של ירושלמים. אז אני לא בקיא בכל סוגי הכיפות אבל יש כאן כמה סוגים. בדרך כלל, כיפות מקושטות זה כיפות לילדים. בדרך כלל יש איזה מאבק. כשהילד מגיע לגיל 11, אומר "אני גדול. "אני לא רוצה כיפה מקושטת, אני רוצה כיפה שחורה. "אני רוצה להיות גדול." אז כאן מוכרים כיפות קטיפה סינתטיות, אולי אפילו איכותיות, אמרו לי פעם שזו קטיפה גרמנית. הכיפה הכי יקרה שקניתי הייתה פה. אני רגיל לקנות כיפה באזור ה-16-18 שקל, הם גבו ממני 30, כמעט פי 2. כל ילד שם כיפה, אנחנו מאמינים שזה עוזר ליראת שמיים. מה ההסבר שזה עוזר ליראת שמיים? יש כאלה אומרים שזו סגולה. סגולה אצלנו פעם היה מדע-פיזיקה, היום, סגולה זה "מסוגל", אוקיי? אבל יש שיגידו שזה פשוט סמל להכיר שיש מישהו מעלינו, גם חניפים באסלאם שמים כיפות, ויש לי כיפה, קניתי באליאקספרס, כיפה מוסלמית, מאוד נוח. מקיף אותי ככה, יושב לי, לא נופל לי, אני מתכופף, לא נופל לי. יש אנשים שאין להם שיער או קרחת. -קרחת. אז יש להם או ואקום למטה, או איזו כיפת עור שנתפסת קצת חצי ואקום, כיפת עור סינתטית נתפסת טוב בראש, או יש להם כל מיני דברים מחשמל סטטי שנתפס. יש הרבה שנופל להם, אבל מי שלא נופל לו, זה אומר שיש לו את השיטה. עברנו כעת בכיכר השבוס, מה זה כיכר השבוס? כיכר השבת זה אומר שכאן היה... היה כאן בעצם מבנה איסוף חלב של תנובה בצד שמאל נראה לי. ככה אני חושב. זה היה ציר מרכזי פה עד 67', ופה החילונים נוסעים בשבת, וזה מפריע לחרדים כי זו שכונה חרדית. מפגינים שייסעו בדרכים עוקפות. החילונים לא נכנעים ומביאים לפה קיבוצניקים שיבואו להפגין. בהמשך הם מביאים גם אלות ושוברים ידיים ורגליים פה לחרדים. אז החרדים גם מקצינים את המהומות, ואחרי עשרות שנים, בסוף, סוגרים פה את הכביש. לכיכר הזו, בעצם זו רחבה של כביש, קוראים "כיכר השבת", לא "כיכר מלכי ישראל" שזה נראה לי השם המקורי. למה? כי החברה החרדית הבינה שאם נמתג את זה כ"כיכר השבוס", זה לא משהו שלנו, זה משהו של אלוקים. זו השבת מנצחת, זה לא אנחנו. הדבר הזה מסביר מדוע מלא פעמים כשחרדים מפגינים, מפגינים בכיכר השבת. למה לא מפגינים פה ברחוב יפו ופוקקים את הכביש כמו שהפלג עושה ברחוב יפו, שדרות הרצל? כי כאן השבת ניצחה, למקום הזה יש כריזמה. נכון שזה פוגע לנו בהתניידות, ופוגע לנו בשכונה אבל כאן ניצחנו. זה אומר שסבא שלי כביכול הפגין פה וניצח, דוד שלי הפגין פה וניצח. השאבס ניצחה פה, אז גם אנחנו יכולים להפגין פה, וזו לא טיפשות, פשוט יש לזה ערך סמלי. זה כמו להפגין בכיכר המדינה, זה כמו להפגין בכיכר רבין, זה כמו להפגין בכיכר ציון. לכל אחד יש את הכיכר שלו וזו לא טיפשות. שנים רבות היו מאבקי שבת ועד היום פה ושם יש מאבקי שבת. בדרך כלל, היום מבינים שאפשר להגיע לפשרות, ולכן, אין הרבה הפגנות. אבל המיתוג הוא חשוב, ולא סתם ראינו גם שיש את... אמרתי לכם שאנשי הפלג קוראים לכיכר שתחת גשר המיתרים "כיכר התורה". אז מה רואים פה? רואים פה הרבה חנויות אבל איזה סגנון חנויות? חנויות של כלי כסף. למה? כי מי שמתחתן צריך להעניק לכלה שלו כלי כסף, או מי שרוצה לשמח את אשתו צריך להעניק לה כלי כסף. בכל חג צריכים להעניק מתנה לאישה. בחג של הרגלים, שלושת רגלים, יש מצווה כזו, אז קונים כלי כסף. זאת אומרת, כלי כסף זו לא רק נהנתנות, זו מצווה. היו מוצרים לבית, יש אוכל. אוכל זה זול, אוכל זה לכבוד שבת, אוכל זה לכבוד אירועים, אוכל זה אם האישה בהיריון עייפה, היא לא יכולה להכין אוכל, או הבעל לא יודע לבשל, אז הוא קונה לה אוכל מוכן. חנויות נעליים. צריך נעליים לשבת, נעליים לחתונות. אין פה הרבה חנויות בילוי. החנויות פה בעיקר הן חנויות צרכים דתיים ושל יום-יומיים, כי אנחנו עדיין חברה של שרידות, חברה של עוני, חברה שחלק גדול ממנה לא עובד, אוקיי? גם אם הרבה נשים עובדות, והרבה גברים עובדים, אני לא יודע כמה מהם בחופשת לידה במצב נתון, אני לא יודע כמה מהם נמצאים כבר בגיל זקנה במצב נתון, ולכן, החנויות נראות בהתאם. אז כאן בגדי נשים, אין בובות ראווה. מבחינתנו זה פסל, אסור לנו לעשות כזה דבר. גם אצל האסלאם זה פסל. זה יהיה פשוט, צנוע, כלי כסף, אחרי זה כלי כסף שמה, אחרי זה חנות של אבזמים, חנות של בגדים, בעיקר בגדי נשים, כי עוד פעם, התרבות המערבית הגיעה גם אלינו ונשים מחליפות הרבה לבוש, אבל יש גם בגדים לבחורי ישיבות, חנות כובעים, אם היה לנו זמן, היינו הולכים. חנויות ספרים. אין מחשב, אז קונים הרבה ספרים, הרבה קומיקס. אין אינטרנט. אז מי שרוצה לנסוע לחו"ל, צריך סוכנות נסיעות כי אין לו אינטרנט. קומיקס זה קומיקס חרדי? כן. -באמת? -יש לנו גיור של התרבות. אין לנו טינטין אבל יש לנו... לא יודע מה, שימי וינקי שהולכים להציל יהודים בשואה, או שהולכים לחצר חסידית בזמן הבעל שם טוב, ואחר כך וכדומה. לסיכום, דיברנו על מגוון נושאים. התחלנו בלשכת גיוס כשדיברנו על הפגנות הפלג שחזקות מאוד בכותרות, כי יש הרבה הפגנות של הפלג נגד גיוס או נגד אלימות של המשטרה הצבאית לטענתם. דיברנו על ציונות, שיש התנגדות למיזם הציוני, ומצד שני, יש הכרה וכבוד למדינה ואפילו חיבה למדינה. דיברנו על הכיבוש כשהחברה החרדית מתנגדת להתגרות באומות, אבל מצד שני, רוצה לגור בזול, ומצד שלישי, רוצה להיות חלק מהעם בישראל, ולכן, היא לא נגד הכיבוש. דיברנו על היררכיה, טבילת כלים, הבדל בין מגזרים, מאבקים שונים בגזענות שאפשר להיאבק מול גזענות לא דרך בית משפט, גם דרך הקמת אלטרנטיבה של מוסד ספרדי אבל הגמוניה אשכנזית. דיברנו על אומנות בחברה החרדית, שמי שמביא את האומנות לחברה החרדית זה אנשים מבחוץ, זה אומר בעלי תשובה, אנשים מהחברה החילונית או אנשים חרדים תוצרת חוץ. דיברנו על הרחוב החרדי, איך שהוא נראה, שזה בעצם לשימוש הדת או לשימוש צורכי היום-יום. לא כל כך לבילוי. אין הרבה בתי קפה. דיברנו על אופנה שונה. בחלונות ראווה של החנויות אין בובות לראווה עם בגדים כי זה לא צנוע. דיברנו על אינטרסים של הדת ולמה אנחנו גרים קרוב וצפוף, גרים קרוב להורים, גרים קרוב ליד המוסד של החסידות. לכן, גרים פה צפוף. דיברנו אפילו על למה המרפסות יוצאות החוצה, לא מרפסת מעל מרפסת, אלא מרפסת בצד של מרפסת, כדי שתהיה מרפסת סוכה. דיברנו על האסתטיקה של הרחוב. אסתטיקה היא לא דבר חשוב, כי המטרה שלנו היא לחיות בעולם הבא ולא בעולם הזה. המטרה שלנו היא הדת ולא הנהנתנות. אנחנו מעדיפים מה שזול, ולא מה שיפה, רק יופי בשביל הדת. אז זהו. אז לסיכום, החברה החרדית, כולנו בני אדם, כולנו רוצים לחיות חיים טובים. יש מחיר לסגנון החיים הזה, יש גם רצונות לחיים האלו, לפעמים יש התנגשויות אבל ביום-יום יש שלווה. אפילו אני חששתי שיפגעו בנו בגלל המצלמה, ובסוף, כולם האירו לנו פנים. תודה רבה.​

סוף תמלול הכתבה: סיור לשכונות החרדיות בירושלים

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס