יום שבת   18-11-2017
תמלול הכתבה: מפגיעה ליצירה

מאיה בולצמן: כשאני חושבת על הפגיעה ואני חושבת את עצמי כנפגעת גילוי עריות אני חושבת את עצמי כמו בובה ששמו לה פצצה ופתאום מישהו לחץ על הפצצה ועשה "פשששש..." וכל החלקים הלכו להם לכל מיני מקומות וכל החיים שלי מה שאני מנסה לעשות זה כאילו לאסוף את החלקים.

קריינות: את ההתמודדות עם הפגיעה שלה עשתה מאיה באמצעות היצירה. תחילה באמצעות הצגת יחיד בה היא מספרת את סיפורה.
מאיה בולצמן: אחרי כל הצגה היה מה שנקרא כמויות של נשים או שפתאום הן נזכרו בפגיעה שהיו קטנות או שבעצם הן מדברות על הפגיעה לפחות להיות בסוג של פורום שם הבנתי ממש באופן מאוד ברור הנשים האלה השתיקו את עצמן גם משך 30 40 50 שנה ואם הייתה אפשרות אולי לדבר איתן בגיל צעיר אז אולי הדברים היו יכולים להיות קצת אחרת.
קריינות: את האפשרות האחרת מנסה לייצר מאיה באמצעות ספר הילדים שכתבה "סקיי השמיעי קול". הספר מסייע להורים ואנשי חינוך וטיפול לאתר פגיעות מיניות אצל ילדים.
מאיה בולצמן: "לצאת לבד מסוכן מאוד לתת לילדים" כאילו כל המסוכן קורה בחוץ, אוקי? ככה אנו מלמדים גם כן את הילדים שלנו הרבה פעמים המסוכן תמיד בחוץ לא משנה מה זה החוץ הזה אז לא, חברה, קורה פה. ואם קורה פה יש לנו תפקיד לעשות משהו עם כל זה.
קריינות: ב"אישה לאישה" התקיים פאנל בעקבות הספר, בו הוצגו מספר נקודות מבט על נושא הפגיעה המינית.
עפרה שילה: הזנות היא המשך ישיר של הפגיעה. מה שקורה באמת במשפחות שלהן גם שהאמא באמת הייתה מושתקת והאמא הייתה בעצמה שורדת ונפגעת וגם שהפוגע הפך לאדם היחיד שהייתה להן איזושהי תקשורת איתו ואיזושהי קרבה. ומהמקום הזה הן יוצרות הקשר חזק מאוד בין הקרבה והמגע ובין הפגיעה והניצול והאינטרס. אני ממש מרגישה שזו אחריות שלנו להפסיק את זה.
קריינות: למאיה חשוב שהספר יגיע לקהל רחב, כדי לשים סוף לשתיקה מרובת השנים האופפת את נושא הפגיעות המיניות בילדים וילדות.
מאיה בולצמן: מי שמשתיקה ומי שמשתקת הרבה מאוד את הנושא הזה זה אנחנו הנשים כשהתחלתי עם הספר ופגשתי קבוצות של פסיכולוגים של מטפלות בדרך כלל, אוקי, פסיכולוגיות, הן אמרו "מה פתאום לדבר, ואם אני אקרא את הספר והילדים לא נפגעו אז מה יקרה, נכון? הם כבר יפחדו לא נדבר על סמים כי הם אולי יעשנו לא נדבר על סקס כי אולי הם יעשו לא נדבר על פגיעות מיניות כי זה יקרה, אוקיי? הדבר הזה שאנחנו משמרים כל הזמן משמרות את הדברים האלה זה חלק ממה שקורה עדיין בחברה שבדיוק אני חושבת שאותו דבר שקרה לפני 5000 שנה קורה בדיוק היום.
שני אלוני: אם אני אאמין במה שאת אמרת, אז אני כנראה לא אבוא מחר לעבודה, אז אני אומרת עכשיו ברגע זה שיש שינוי, אני רואה אותו יום יום על הקו סיוע אנשים שמתקשרים קרוב יותר מהר יותר על הסימנים הראשונים על הנורות האזהרה הראשונות
טלי אייזנברג: הסיפור הוא סיפור שמערכת המשפט לא מבינה עדיין פגיעה לא יודעת לדבר פגיעה, לא יודעת לדבר על פוסט טראומה על צרכים של נפגע, מצד שני, היא לומדת, יש איזשהו אור קטן ככה איזה פנס קטן בקצה המנהרה. צריך להבין שהקונספט של ילדה יושבת מול חוקרת ילדים ולא מול חוקר משטרה ואז חוקרת הילדים לוקחת את החקירה הזאת ומביאה אותה לבית המשפט במקום הילדה זה מה זו התקדמות זה סדק בלב הרעיון הכי בסיסי של הליך משפטי.
מאיה בולצמן: "סקיי, לאף אחד אסור לפגוע בך, אני כל כך שמחה שסיפרת לי, את כבר לא לבד". היא לא מבטיחה כלום, זאת אומרת, גננת או אנחנו לא יכולות להבטיח שום כלום שלא יקרה, אבל כן יכולות להבטיח רק דבר אחד: שאנחנו נהיה איתו, זה החשוב, שמהיום והלאה היא לא לבד שם מול העולם ושכן אנחנו יכולות להיות איתה.

סוף תמלול הכתבה: מפגיעה ליצירה

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

X

עכשיו משודרות באתר מבחר כתבות. כנסו >>