כולנא יחד

תמלול הכתבה: כולנא יחד

תמלול הכתבה: כולנא יחד

מרואיין: לדעתי זה משרת דו-קיום בצורה הטובה ביותר שלו. לא נותר לי כאזרח במדינה לברך על זה, להוקיר את זה, לכבד את זה, ולדעתי זה מראה שהוא מקסים.

קריינות: במהלך 20 השנים האחרונות, השתנה המאזן הדמוגרפי ביפו, וכיום מתגוררים בה יותר יהודים מערבים. למגמה זאת יש היבטים חיוביים ושליליים. אחד ההיבטים החיוביים הוא התפתחות החינוך הדו-לשוני. בספטמבר 2013, בעקבות יוזמה של קבוצת הורים מקומית, נפתח הגן הדו-לשוני הציבורי הראשון בעיר. מאז, הוקמו בסיועה של עמותת יד ביד ועיריית תל אביב אשכול גנים של חמש כיתות, ובית ספר יסודי דו-לשוני, "כולנא יחד". במערכת כולה לומדים כיום כ-600 ילדות וילדים בגילאי שלוש עד 12, כאשר הדרישה גדולה מההיצע.

סיגלית גבעון פדידה: ביפו היה ביקוש אדיר. התחלנו מגן אחד, והיום יש פה חמישה גנים, 170 ילדים בגנים, וזה ממשיך לבית ספר יסודי עד כיתה ו'.

ג'לאל סיקסיק: בית הספר בכלל לא היה קיים בזמנו. אנחנו יזמנו, כהורים, את הפרויקט הזה, ויצרנו אותו בעצם מכלום.

סיגלית גבעון פדידה: ההשפעה של החינוך הדו-לשוני על הילדים היא עצומה. ילדים שגדלים פה, ילדים יהודים שגדלים ביפו, בתל אביב, ולא פגשו ערבים, זה זר להם, זה מפחיד אותם, הם נרתעים, הם מרגישים חוסר אמון. הילדים שלנו זה... פשוט מובן מאליו. זה הדבר הכי טבעי בעולם מבחינתם.

הדיר גוטי: ההשפעה של החינוך הדו-לשוני על הילדים, שלי, ובכלל, ילדים ערבים ויהודים ביחד, היא בעצם איזושהי שותפות. במציאות שלנו היום הישראלית זה סוג של פנטזיה שמתממשת ביומיום.

ג'לאל סיקסיק: ואנחנו רואים את ההשפעה שיש היום על סדר היום שלנו פה ביפו. אם מדובר בדו-לשוניות בשילוט בבתי העסקים או בגנים הדו-לשוניים שצמחו מחוץ למסגרת הדו-לשונית שלנו, בתכנים שהמישלמה ליפו מוציאה לציבור, ועוד מקפידה שיהיו בערבית ובעברית ביחד.

הדיר גוטי: זה שינה את פני יפו באופן כללי, ואני חושבת שזה מאוד משפיע על האישיות של הילדים. זאת אומרת, הילדים שלי היום מרגישים חופשי ללכת עם חברים יהודים

ולדבר איתם ולהיות חלק מהם. מה שקודם היה בגדר השכן שלי שאני לא מכיר.

סיגלית גבעון פדידה: יש חשיבות מאוד גדולה להתחיל את זה מהגיל הנמוך, כי כפי שאמרתי, בגיל הזה מתעצבת האישיות, תפיסות העולם, דרך החוויות. זה הופך להיות בעצם חלק מהדנ"א שלך.

הדיר גוטי: מרגע הכניסה של הדו-לשוני, תוך כמה שנים התחולל פה שיתוף פעולה רחב, שבעצם מדבר את שתי השפות באופן שוויוני כמעט, שבעצם נותן במה לשניהם.

הוגו סיקסיק: אני גם בעד שיוסיפו בכל רחבי ישראל, ולא רק בישראל, גם בעולם, בתי ספר דו-לשוניים.

ג'לאל סיקסיק: אנחנו נשמח שהעירייה תבוא לקראתנו ותיתן לנו את ההזדמנות הזו, את ההמשכיות של המיזם הזה עד לתיכון.

שירלי רמון ברכה: תפיסת העולם שלי זה שחינוך הוא תיקון עולם. אני מאמינה בחיבורים בין אוכלוסיות כמו שאני חושבת שדתיים וחילוניים צריכים ללמוד ביחד, אני חושבת שיהודים וערבים צריכים ללמוד ביחד. אני חושבת שבכלל ההפרדה לזרמים במערכת החינוך, היא עושה נזק לחברה הישראלית, ושהחינוך היה טוב יותר בלעדיה.

מירב קליין: החלוקה הזו לבתי ספר יהודיים וערביים זה משהו ש... פתאום גם לי, אני חייבת להגיד, זה לא משהו שישר הבנתי שהוא פשע. לקח לי זמן להבין את עוצמת הפשע של הדבר הזה. רק תוך כדי ולאורך שנים הבנתי עד כמה הדבר הזה מסלים אותנו לחיים בנפרד. שאם בתי הספר הם נפרדים, ואז גם החגים והחופשות הם נפרדים, אז מתי אני ורובא ויוסף נלך לצימר ביחד? אני יכולה להגיד שפה ביפו, אם מסתכלים על המיקרוקוסמוס הזה,

עשינו שינוי.

מאיה קליין: בגלל שאני לומדת בכולנא, בית ספר דו-לשוני, אז אני מאוד רגילה שהכול יהודים וערבים, וזו בעצם המציאות שלי. אני חושבת שזה גרם לי להרגיש שאני לומדת וחיה במקום שהוא דו-לשוני. בעצם דווקא יותר בטוחה ויותר בטוחה בעצמי.

לוקה מנשר: אני חושב שהעובדה שלמדנו בכיתה משותפת השפיעה עליי מאוד לטובה. כי זה... בתור בן אדם לימד אותי איך פשוט לקבל אנשים, בלי לשאול על הדת שלהם, על העדה שלהם.

פשוט לחיות איתם. אחותי למדה בבית ספר שרק ערבים היו בו, ורוב נוצרי גם. ויש הבדל משמעותי ביני לבינה, בין אם זה... לי יש חברים, רובם יהודים, יש לי גם הרבה ערבים, כאילו יותר חצי חצי ומאוזן. אצלה זה הרוב ערבי.

אורי קליין: אני חושב שכאילו לכל התלמידים בארץ, שחיים בערים משותפות, מגיעה ההזדמנות הזאת, כאילו לחוות את הדבר הזה של ללמוד עם בן אדם מאוכלוסייה שונה, ממצב שונה, ממקום שונה בחיים.

מרואיין: אנחנו חיים ביחד, אנחנו צריכים ללמוד ביחד, אנחנו צריכים להיות הכול ביחד. אם לא, לא יגיע שלום. נקודה. לפי דעתי. הכול מתחיל מחינוך.

קריינות: המפגש עם מערכת החינוך הדו-לשונית ביפו הותיר מקום רב למחשבה. ביפו פגשנו דוגמה ומודל לאפשרות לצאת מההסללה הקבועה שאנו גדלים לתוכה. התגובות שקיבלנו לגבי המערכת והשפעותיה, היו מאוד חיוביות. ועם זאת, צוין שרמת ההוראה של השפה הערבית לא מספיק גבוהה. כתוצאה מכך, התלמידים, דוברי ערבית, יוצאים נפסדים. ואם הכול כל כך מוצלח, נותרנו עם השאלה, למה בישראל שנת 2021, רוב התלמידים לומדים עדיין במערכות נפרדות?

סוף תמלול הכתבה: כולנא יחד