תמלול הכתבה: תקציר – מפגש עם יוזמות מכתב השמיניסטיות
דניאל פלדי: גיוס זה פוליטי. כמו שכתבנו במכתב - נורא מציגים סירוב כאקט פוליטי, רדיקלי, סלקטיבי, איזה מילים לא שלחו על הסירוב, אבל לוקחים את הגיוס כמובן מאליו ואנחנו אומרים גיוס הוא פוליטי בדיוק כמו סירוב. אם אתה שלם עם ההקשרים הפוליטיים של הגיוס שלך - תתגייס.
שאלה: איך הכרתם בעצם?
הלל רבין: הכרנו דרך ההתארגנות של מכתב השמיניסטיות. והמטרה שלו היא להציף ולהעלות בזמן אמת שאלות מהותיות ורלוונטיות לגבי המצב בארץ וחוק הגיוס.
שחר פרץ: אכפת לי בטרוף מהילדים שחיים בשדרות, אבל לא אכפת לי פחות מהילדים שחיים בעזה. וההפרדה הזאת שנהיינו כל כך רגילים אליה לעשות, שחיים של יהודים שווים יותר מחיים של פלסטינים ושחוק הוא דבר שצריך לציית אליו, כי הוא בהכרח נכון ובהכרח מוסרי, זה שתי הנחות שאני לא רוצה לחיות בחברה שמתבססת עליהן.
דניאל פלדי: אז יש את אלה שאומרים: "אוקיי, יש את מה שקורה ביהודה ושומרון ויש את מה שקורה בעזה, אבל עדיין צריך לשמור בגבול הצפוני ועדיין צריך '8200' ועדיין צריך כאלה וכאלה". אנחנו לא יכולים לעצום את העיניים שלנו לחלק מהדברים ולהחליט על מה אנחנו מסתכלים. אין לנו את הפריבילגיה הזו.
יעל עמבר: בעזרת הטיעון הזה של: "אנחנו מדינה מוקפת אויבים, הצבא הוא חלק הכרחי מהקיום שלנו", נעשים הרבה דברים שכשחושבים על זה לעומק הם לא נכנסים תחת הגדרה של הגנה עצמית.
דניאל פלדי: אם זה מעצרי קטינים, אם זה הריסות בתים, ששניהם זה פשעי מלחמה על-פי אמנת ז'נבה, אם זה כבישים מופרדים במציאות של אפרטהייד הדברים שנעשים במדים של צבא הם דברים שהצבא עושה.
יעל עמבר: לירות בצעיר שמנסה להגן על הגנרטור המשפחתי שלו, זה לא דבר שאפשר לתייג "הגנה עצמית". אנחנו לא מאוימים ע"י פלסטינים שמחוברים לחשמל, אנחנו לא מאוימים ע"י עזתיים שיש להם גישה למים וגישה לטיפול רפואי.
הלל רבין: אני באופן אישי לא רואה ביטחון בסיטואציה של מלחמה, ואנחנו באמת כבר שבעים ומשהו שנים בסיטואציה של מלחמה מתמדת. אני לא חושבת שיש מישהו שמתכחש לעובדה שיותר נוח לנו בגבול עם ירדן ומצריים מאשר בגבול של יהודה ושומרון ועזה. למה? כי היה שם הסכם, המלחמה נגמרה בהסכם.
דניאל פלדי: אנחנו אומרים שברגע שנוריד את הנשק, אנחנו אומרים אנחנו מוכנים להיות שותפים, אנחנו מוכנים להכיר בעוולות העבר, אנחנו מוכנים להכיר בכאב שלך ואז אין לו סיבה לתקוף אותנו. אנחנו מאמינים לפחות שהתקיפה הזאת באה באמת ממניעים פוליטיים. ברגע שאנחנו משנים את המפה הפוליטית, את העמדה שלנו, את העמדה המוסרית ואת העמדה הפוליטית, שינינו את מאזני הכוחות.
שחר פרץ: לראשונה בכלל הגעתי ללמוד ולחשוב על כיבוש ועל סירוב דרך המפגש שלי עם בני נוער פלסטינים במסגרת חינוך לא-פורמלית. ברגע שאני פגשתי בפעם הראשונה פלסטיני, אז בפעם הראשונה פגשתי בן אדם מתחת למילה 'מלחמה' או 'כיבוש', ובפעם הראשונה פגשתי סיפור ותחביבים ופנים ושם וזה הכלי הכי גדול בעיניי.
הלל רבין: אני לא יכולה לא לאהוב מישהי כי היא ערבייה. אני לא יכולה להיות חברה מאוד טובה שלה ואחר כך ללכת ולשרת בצבא כשאני יודעת שהמשפחה שלה גורשה כנראה או בטוח לאיזשהו מחנה פליטים או לסוריה. מפגש אנושי הוא כלי נורא נורא נורא חזק לשינוי. אני לא יכולה כאילו להפריד את עצמי מהמשמעות שכרוכה בגיוס שלי לצבא כשיש המון מעבר לזה.
דניאל פלדי: חיילים וחיילות, זה אנשים בגילנו, זה חברים שלנו, זה חברות שלנו, זה אחים שלנו, ההורים שלנו היו כאלה. הביקורות שלנו היא לא עליהם, הביקורת שלנו היא על המערכת שדורשת מהם לעשות מאיתנו, לעשות דברים כל כך לא מוסריים. הביקורת שלנו היא על מערכת החינוך שמוחקת את הנרטיב הפלסטיני, מעלימה מאיתנו עובדות ולא מעלה בכלל את האפשרות של סירוב.
נווה שבתאי לוין: אני ממליץ לכל מי שעובר תהליך של הכנה לצה"ל או לצו הראשון בבית ספר להרים את היד ולשאול: "ומה אם אני רוצה לסרב?" בין אם ייתנו מידע ובין אם לא ייתנו מידע, מה שכנראה יקרה כי באמת לא מכינים לסירוב, זה בהכרח מחייב התייחסות כלשהי ושאלה... איזושהי שאלה וזה גם כהתחלה, זאת התחלה חשובה וטובה.
סוף תמלול הכתבה: תקציר – מפגש עם יוזמות מכתב השמיניסטיות
הוספת תגובה לכתבה