תמלול הכתבה: שיחה עם יוזמות ויוזמי מכתב השמיניסטיות
דניאל פלדי: גיוס זה פוליטי. כמו שכתבנו במכתב – נורא מציגים סירוב כאקט פוליטי, רדיקלי, סלקטיבי, איזה מילים לא שלחו על הסירוב, אבל לוקחים את הגיוס כמובן מאליו ואנחנו אומרים גיוס הוא פוליטי בדיוק כמו סירוב. אם אתה שלם עם ההקשרים הפוליטיים של הגיוס שלך - תתגייס.
שאלה: איך הכרתם בעצם?
הלל רבין: הכרנו דרך ההתארגנות של מכתב השמיניסטיות. זה מכתב שיוצא פעם בשנתיים-שלוש והמטרה שלו היא להציף ולהעלות בזמן אמת שאלות מהותיות ורלוונטיות לגבי המצב בארץ וחוק הגיוס.
דניאל פלדי: הרבה אנשים פונים ל"מסרבות", צעירים בגילנו שחושבים על סירוב, לרוב יש כמה ארגונים שקשורים לזה כמו "מסרבות", כמו "פרופיל חדש". אז הרבה מאיתנו פונים ל"מסרבות" ומתוך ההבנה שיש פה איזושהי קבוצה בלתי מבוטלת של צעירים שזה יעניין אותם, אז נוצר המכתב, הקבוצה ואז המכתב.
שחר פרץ: אני יכולה לשתף שאני גם לפני שהצטרפתי לרשת מסרבות ולקבוצה של מכתב השמיניסטיות, ידעתי שאני לא רוצה להתגייס ושאני רוצה לסרב ודרך זה גם נכנסתי להתארגנויות האלו, אבל ברגע שנהייתי חלק מהקבוצה, זה הפך להיות דבר שהוא... יש לו נפח בחיים שלי, שאני יכולה לדבר עליו פתאום עם אנשים אחרים, עם המשפחה, עם חברות פתאום. זה גם תופס לי מקום בלו"ז שלי, כי יש לי פגישה עכשיו עם נערות ונערים בגילי שעוסקת בסוגייה הזאת וזה לא איזה מחשבות שיש לי לפני שאני הולכת לישון או בכל מיני שיעורים בבית ספר, זה דבר שהוא הופך להתעסקות ממשית ביום-יום.
שאלה: וקיבלת כבר צו גיוס?
שחר פרץ: כן, אני הייתי בצו הראשון שלי וגם ביום המא"ה ובעצם אז עוד קצת התלבטתי, לא הייתי בטוחה איך אני רוצה לסרב, עוד לא ממש רציתי לנקוט עמדה מול הצבא וגם החלטתי שאני רוצה לצאת לשנת שירות לפני כל זה, אז דחיתי את הביורוקרטיה מול הצבא בקשר לסירוב ואני מתכננת בעצם להצהיר על סירוב בבקו"ם ולהיכנס לכלא.
יעל עמבר: אני בעצם לא השתחררתי דרך ועדת מצפון, השתחררתי על סעיף רפואי, שבעצם בתוך ההחלטה שלי יש הרבה סיבות והרבה חלקים, אבל חלק מאוד גדול ממנה הוא מצפוני. זאת אומרת, גם אם לא הלכתי על המסלול המקובל לסרבני מצפון, הכוונה עדיין נמצאת שם. זה משהו שחשבתי עליו הרבה מאוד זמן. תמיד היה אופציה מבחינתי, אבל ההבנה הזאת התחזקה אצלי מאוד בזמן שעשיתי שנת שירות בתוך עבודה והדרכה של נוער ערבי. ובעצם באמצע שנת שירות התחלתי לפעול לקראת זה. זה היה תהליך של בערך שנה והיום אני עושה שירות לאומי. תהליך של שחרור על רקע מצפוני הוא תהליך לא קל, אני בטוחה שיוכלו לספר כאן עוד על זה. גם תהליך שחרור על רקע רפואי הוא תהליך מסובך וזה משהו שגיליתי והבנתי עד כמה תוך כדי התהליך שלי, אבל אני מאמינה שאם לא הייתה לי את האופציה של שחרור על בסיס רפואי, הייתי הולכת לוועדת מצפון.
הלל רבין: אני השתחררתי באופן סופי מהצבא בעשרים בנובמבר 2020, אחרי שישבתי 56 ימים בכלא צבאי ועברתי שתי ועדות מצפון. התחלתי את התהליך בפועל בסוף אוגוסט, אחרי שקיבלתי תשובה שלילית מוועדה ראשונה ואחרי שהייתי בתוך קבוצת מסרבות יותר משנה ובתוך הקבוצה של מכתב השמיניסטיות כחצי שנה. החוויה שלי נגיד לא הייתה טראומטית בשום צורה, אבל חד משמעית אם מישהי מרגישה שהכלא והטייטל הזה שמדביקים עליה ברגע שהיא נהיית סרבנית גדול עליה או לא מתאים או לא מתאים כרגע בחיים, אז... כן. יש מקום לכל הדרכים לצאת מצה"ל.
נווה שבתאי לוין: באמת הרבה זמן לא ידעתי שיש את האופציה לסרב, אני חשבתי שאני אנסה להוציא באמת פטור על רפואי. אז במקרה שמעתי שהאופציה הזאת קיימת ואחרי הרבה מחשבה והרבה גם ניסיון לשכנע אותי גם טיפה לא לעשות את זה, אולי להתגייס ואחר כך לומר לא מתאים לי. אחרי הרבה מחשבה הגעתי למסקנה שעם המציאות של היום, אני מה שנכון לי זה באמת לקחת את אותה עמדה ולעמוד... לעמוד וללכת ראש בקיר.
דניאל פלדי: אין יותר מפחיד מלעמוד מול הצבא, ולעמוד על שלך מול הצבא, ולהגיד אני לא אתפשר על הערכים שלי. אני, יש לי תאריך גיוס לעוד בערך שנה ובזמן הזה אני בינתיים צריך לעבוד על קבלת פטור. אני מתכנן להוציא פטור דרך ועדת מצפון. עכשיו אחרי שפרסמנו את המכתב, קיבלנו המון תגובות שקוראים לנו "נמושות", "משתמטים", "פחדנים"...
ברקע: "בוגדים", שמאלנים"...
דניאל פלדי: גם, אבל אני חושב שאנשים לא מבינים את כמות הכוחות שדרושה בשביל לסרב, לא משנה באיזו צורה. אנחנו מתמודדים פה נגד טאבו שהוא אולי אחד הטאבואים הגדולים ביותר במדינה שלנו מאז 48' וזה מתבטא הכי טוב בדיוק בתגובות האלה. זה לא פשוט בשום צורה להיות בן 18, 17, 19 ולהתמודד עם התגובות האלה. אני לא חושב שזה אפילו כל כך נחמד בגיל 40 ואני חושב ששם גם חלק מהחשיבות של המכתב וחלק מהחשיבות של "מסרבות", כי אני חושב על אנשים שלא היו איתנו בתהליך הזה, אנשים אולי שעוד לא החליטו, אולי שעומדים להתגייס ולא יודעים מה לעשות או שהחליטו אבל מפחדים להגיד ואני חושב שיש המון כוח בקבוצה ובמכתב, במובן הזה של להגיד: "אתה לא לבד, אתה לא פחדן". זה באמת... אני חושב שזה דורש המון אומץ לעמוד כנגד זה ולהגיד אתה לא תגדיר לי מה זה מצפון, אתה לא תגדיר לי מה זה סירוב. אני חושב שיש בזה אמירה מאוד חזקה ומאוד מעצימה, לפחות בשבילי.
שאלה: האם זה לא כבר נשחק הנושא הזה של סרבנות? זה כבר שנה אחר שנה אחר שנה, יש כאלה שטוענים את האמירה הזאת.
נווה שבתאי לוין: אני לא חושב שזה מאוד משנה אם זה שחוק או לא, זה נושא קריטי, זה נושא ממש ממש חשוב, שחובה לדבר עליו ולהמשיך לדבר עליו. אם באמת המצב יהיה לגמרי ש: "אוי שוב פעם הסרבנים האלה, אין לי כוח לדבר על זה"...
הלל רבין: אז סימן שיש מספיק סרבנים ואז אנחנו במקום טוב, זה לא שאנחנו עכשיו בשיא הפרסום ויש לנו באז מטורף ופעם היו 25 סרבנים בכלא ביחד ועכשיו יש שתיים, או אחת, או שלוש, שזה כבר מטורף כאילו. אז גם אם זה מרגיש לנו קצת לעוס, אנחנו צריכים לדחוף את זה יותר חזק קדימה בשביל שזה יתעורר עוד פעם ויגיע למהדורות הגדולות.
שאלה: עיתונאים פנו אליכם? זה עניין אותם?
דניאל פלדי: אנחנו פנינו לעיתונאים.
יעל עמבר: אנשים כתבו לי הודעה שכזה: "היי, אני מאוד חושש מגיוס והייתי שמח לשמוע את התהליך הזה, איך התהליך הזה עובד?" גם עזרה ברמה הכי טכנית של לאן לפנות ואיזה טלפון של לשכה שיכולה לעזור וגם ברמת האיך מספרים דבר כזה להורים? איך מדברים על זה? איך מתמודדים עם העובדה שרוב החברות שלי ורוב החברים שלי נמצאים עכשיו בצבא, וכשאני נפגשת איתם כשהם יוצאים שבת רוב מה שהם מדברים עליו זה הצבא, כי זה החיים שלהם וזה הגיוני.
דניאל פלדי: חברים שלי שקיבלו את המכתב הזה ממני וקראו אותו וחשבו על זה ופתאום ראו פרצוף, אפילו פרצוף שהם אוהבים מאחורי המילה הגדולה של "סרבנות", שם יש משמעות עצומה. להורים שלנו, שלא בהכרח תמכו במעשה הזה מההתחלה, ופתאום רואים את זה... רואים אותנו אומרים את זה בגאווה מאוד מאוד גדולה, ואני חושב גם באומץ מאוד גדול, פתאום שינו קצת את הדעה שלהם אולי לגבי זה. השינוי האישי שזה עושה אצלנו, אצל אנשים שקרובים אלינו וגם אצל אנשים במצב דומה, אבל שאנחנו לא מכירים בכלל - שם השינוי הגדול ולא אכפת לי אם זה ב'ידיעות אחרונות' או ב'טלוויזיה החברתית' או ב- 'CNN', השינוי הפרסונלי שזה עושה הוא הכי מדהים שיש.
יעל עמבר: היו לי הרבה שיחות מעניינות עם חברות שנמצאות בצבא וקראו את המכתב וזה עורר בהן הרבה רגשות. לפעמים התגובה הראשונית היא מעין התגוננות ומה שתמיד היה חשוב לי להבהיר, זה שאין לי ביקורת בשום רמה כלפי אנשים שהתגייסו במציאות הנוכחית, כי בסופו של דבר לא להתגייס זה צעד מאוד מאוד אקטיבי, באופן אבסורדי הרבה יותר מגיוס. זה צעד מאוד אקטיבי, זה צעד שצריך להתאמץ בשבילו, זה צעד שדורש משאבים שלא לכולם יש, לפעמים כלכליים, לפעמים רגשיים, לפעמים לא להתגייס יכול כאילו לפגוע ביציבות שלך בבית, יכול לפגוע בקשר שלך עם ההורים וזה לא משהו שנראה לי הגיוני לדרוש מכולם. אז זה יותר קריאה לפעולה, אני חושבת וגם אם גרמנו למישהו לחשוב על זה וגם לסחוב את זה איתו, לדבר על זה, זה גם משהו.
שאלה: אז דיברנו קצת על לסרב או לא להתגייס, אבל השאלה למה? סה"כ יש חובה אזרחית, יש חוק, יש מדינה שמבחינתה באה ואומרת: "אני צריכה להגן על עצמי".
דניאל פלדי: אני חושב שיש חובה אזרחית להתגייס ויש חובה מוסרית לא להתגייס. אז יש את אלה שאומרים: "אוקיי, יש את מה שקורה ביו"ש ויש את מה שקורה בעזה, אבל עדיין צריך לשמור בגבול הצפוני ועדיין צריך '8200' ועדיין צריך כאלה וכאלה". חלק ממה שאנחנו אומרים פה, זה שאנחנו לא יכולים לעצום את העיניים שלנו לחלק מהדברים ולהחליט על מה אנחנו מסתכלים. אין לנו את הפריבילגיה הזו. בשמנו, ובמקרים מסוימים על-ידינו, מבוצעים פשעים שאי אפשר להאמין - אם זה מעצרי קטינים, אם זה הריסות בתים, ששניהם זה פשעי מלחמה על-פי אמנת ז'נבה, אם זה כבישים מופרדים במציאות של אפרטהייד. זה לא דברים שיש לנו את הפריבילגיה פשוט להתעלם מהם, להגיד: "אוקיי, את זה אני שם בצד, זה חלק מהצבא, אני בוחר להתעלם מזה". הדברים שנעשים במדים של צבא הם דברים שהצבא עושה.
שאלה: אז יש כאלה שיגידו: "אוקיי, אתה רוצה לעשות שינוי? הנה - יש בחירות, תרוץ לכנסת, תקים מפלגה, תעשה מחאות ברחוב - אבל למה להפר את החוק?"
הלל רבין: אני חושבת שסירוב הוא לא אקט אחד בודד שאומר: "אוקיי, פה מיציתי ותימצתתי את מהות האידיאולוגיה שלי ומהות שאיפת החיים שלי, זאת אומרת אני אלך ואשאף לשינוי הכי גדול שאני יכולה לעשות עם הפתק שלי בקלפי". אוקיי? זה צעד אחד. ויש כאילו בכל תחנה בחיים, יש לי את הבחירה ואת האפשרות לבחור מה אני עושה ולהגיד שהשינוי שלי יבוא דרך פתק בקלפי ארבע פעמים בשנה זה קצת פתטי להגיד, כי עינינו הרואות שזה לא משנה כבר שבעים ומשהו שנה. אני באופן אישי לא רואה ביטחון בסיטואציה של מלחמה ואנחנו באמת כבר שבעים ומשהו שנים בסיטואציה של מלחמה מתמדת.
דניאל פלדי: אנחנו מאמינים שהצבא מנציח את האלימות ולא פותר אותה. ההיגיון שהרבה בחברה שלנו משתמשים בה כי זה מה שלימדו אותנו, שברגע ש... הם יקראו לזה: "נוריד את המגננות שלנו", בוא נקרא לזה: "נוריד את הנשק שלנו". ברגע שנוריד את הנשק שלנו, כולם יסתערו עלינו וינסו להרוג את כולנו. זו תפיסה שרואה את הצד האחר קודם כל כאויב. זו תפיסה שאומרת הוא שונא אותי מטבעו ולכן ברגע שאני אהיה פגיע הוא ינצל את זה. אנחנו אומרים דבר אחר: אנחנו אומרים יש פה מציאות שהיא פוליטית מטבעה. יש פה סכסוך שהוא פוליטי מטבעו. לא רק זה, יש פה סכסוך שאנחנו הצד הכובש. ברגע שאנחנו מורידים את הנשק, אנחנו עושים את זה כאקט של סולידריות, כאקט של להראות נכונות לעתיד משותף, אנחנו לא רואים את הצד השני כאויב שלנו, אנחנו אומרים שברגע שנוריד את הנשק, אנחנו אומרים אנחנו מוכנים להיות שותפים, אנחנו מוכנים להכיר בעוולות העבר, אנחנו מוכנים להכיר בכאב שלך ואז אין לו סיבה לתקוף אותנו כי הוא בא כרגע, אנחנו מאמינים לפחות שהתקיפה הזאת באה באמת ממניעים פוליטיים. ברגע שאנחנו משנים את זה, ברגע שאנחנו משנים את המפה הפוליטית, את העמדה שלנו, את העמדה המוסרית ואת העמדה הפוליטית, שינינו את מאזני הכוחות.
הלל רבין: אני לא חושבת שיש מישהו שמתכחש לעובדה שיותר נוח לנו בגבול עם ירדן ומצריים מאשר בגבול של יהודה ושומרון ועזה. למה? כי היה שם הסכם, המלחמה נגמרה בהסכם ועכשיו לכולם הרבה יותר נוח והרבה יותר טוב ואפשר ללכת לטייל בסלע האדום ובסיני וזה נורא נורא כיף וזה הגיוני, זאת אומרת למה לשמר מלחמה? למה להצדיק אותה? אנחנו כל כך מתאמצים בלהצדיק את המלחמות ואת ההרג על כל גווניו.
יעל עמבר: בעזרת הטיעון הזה של: "אנחנו מדינה מוקפת אויבים, הצבא הוא חלק הכרחי מהקיום שלנו", נעשים הרבה דברים שכשחושבים על זה לעומק הם לא נכנסים תחת הגדרה של הגנה עצמית. לירות בצעיר שמנסה להגן על הגנרטור המשפחתי שלו, שברור שהוא חי בכפר ששוללים ממנו חיבור לחשמל, כי לא ברור זה לא דבר שאפשר לתייג "הגנה עצמית". אנחנו לא מאוימים ע"י פלסטינים שמחוברים לחשמל, אנחנו לא מאוימים ע"י עזתיים שיש להם גישה למים וגישה לטיפול רפואי בזמן מגיפה עולמית, ומאוד קל לבוא בדרישות ובתלונות כלפי אוכלוסייה במשבר הומניטרי, אוכלוסייה שאין לה הנהגה יציבה או שבהכרח משקפת את רצון העם, אוכלוסייה שנמצאת... שבסופו של דבר חיה עם חיילים שעומדים לה בחצר. אני יכולה לבוא בדרישות למה שנעשה בשמי והכיבוש נעשה בשמי. העובדה שיש נערים שחיים במחנות הפליטים שבהם סבא וסבתא שלהם גדלו, זה דבר שנעשה בשמי, ולכן אנחנו אמנם... ניתן לטעון שאנחנו נמצאים במצב הישרדותי כזה או אחר, אבל העמדה הקורבנית שבה אנחנו משמרים את עצמנו נותנת לנו גושפנקא לעשות המון המון דברים לא מוסריים.
שאלה: האם לא היה כדאי טקטית לדבר ולהתמקד בכיבוש של 67' שהוא הרבה יותר נראה ומשמעותי ורואים אותו בטלוויזיה מאשר עכשיו לדבר על... אני שואל מה יותר אפקטיבי? מה יביא יותר חתימות?
יעל עמבר: אני חושבת שהשאיפה להגיע למכנה משותף הרחב ביותר היא מובנת והיא טבעית, אבל היא עומדת מול... היא עומדת בהתנגשות הרבה פעמים עם מסרים ואני חושבת שקיבלנו בחירה כקבוצה שיותר חשוב לנו לרדת לרמת דיוק של פרטים ולרדת רמת דיוק הכי הכי גבוה של האמונה שלנו מתוך ידיעה שיבחנו את כל מה שאנחנו כותבים כי זאת עמדה מאוד לא קונצנזואלית.
דניאל פלדי: אני חושב שבמהלך הכתיבה היו הרבה חילוקי דעות לגבי צורת ההתנסחות. הרבה פעמים האינסטינקט של כולם, של חלקנו, זה לבוא למכתב עם כל המטען הרגשי שיש לנו על זה ולפרוק ולהשתמש במילים הכי קשות, בחלק מהמקומות גם עשינו את זה, ואז אחרי שהוצאנו את כל מה שהיה לנו להוציא, הקאנו את כל מה שהיה לנו להקיא, יש מילים שפוגעות קשה ומה שהיה לנו מאוד חשוב בתהליך הזה, זה שכל תהליך שלנו לקראת עתיד טוב יותר בהכרח יהיה כרוך בהתמודדות עם המון פחדים. בגלל זה אנחנו בוחרים ללא סינון לדבר על הנכבה, בגלל זה אנחנו בוחרים ללא סינון לדבר על בעיית הפליטים, לדבר על מה שקורה בשטחים, לקרוא לפשעי מלחמה 'פשעי מלחמה' זה לא דבר פשוט כשהם נעשים בשמנו, אבל זה הכרחי. אז זה קשה, היו על זה הרבה חילוקי דעות כי לנו לא היה נוח עם זה, כי חשבנו שלאחרים יהיה לא נוח עם זה. בסופו של דבר, חוסר ההתפשרות על המסרים שלנו לא נבע רק מזה שאנחנו חייבים להיות שלמים עם המסרים שלנו, זה נובע גם מזה שאנחנו באמת מאמינים שהתהליך כרוך בהתמודדות עם הפחדים האלה.
נווה שבתאי לוין: אני ממליץ לכל מי שעובר תהליך של הכנה לצה"ל או לצו הראשון בבית ספר להרים את היד ולשאול: "ומה אם אני רוצה לסרב?" בין אם ייתנו מידע ובין אם לא ייתנו מידע, מה שכנראה יקרה כי באמת לא מכינים לסירוב, זה בהכרח מחייב התייחסות כלשהי ושאלה... איזושהי שאלה וזה גם כהתחלה זאת התחלה חשובה וטובה.
דניאל פלדי: אני רוצה להדגיש, אולי משהו לא עלה כל כך, אבל היה לנו מאוד חשוב - חיילים וחיילות זה אנשים בגילנו, זה חברים שלנו, זה חברות שלנו, זה אחים שלנו, ההורים שלנו היו כאלה - הם לא האויבים שלנו, הם לא המטרה שלנו, אין לנו... הביקורות שלנו היא לא עליהם, הביקורת שלנו היא על המערכת שדורשת מהם לעשות מאיתנו, לעשות דברים כל כך לא מוסריים. הביקורת שלנו היא על מערכת החינוך שמוחקת את הנרטיב הפלסטיני, מעלימה מאיתנו עובדות ולא מעלה בכלל את האפשרות של סירוב ואנחנו לא קוראים גם, לא דורשים מאף אחד לסרב.
יעל עמבר: מה שהיה לי חשוב מאוד להכניס למכתב היה הסתכלות על ההשפעות הכלכליות וההשפעות החברתיות של הכיבוש כלפי ישראלים-פלסטינים שזה בעצם צד שקצת מזניחים הרבה פעמים בשיח על הכיבוש וזה באמת נוגע בכל הפינות של החיים שלנו, זה נוגע בחלוקת התקציב שבנוי מכספי המיסים שלנו ושל כולם.
שאלה: כל הביקורת שהשמעתם במכתב - איפה היא הייתה לפני שקיבלתם צו גיוס בהקשר של מערכת החינוך? אני שואל כאילו... למה בן-אדם צריך לקבל צו גיוס, להחליט לסרב ואז יורד על מערכת החינוך? למה לא לרדת עליה כל הזמן? איפה הייתם?
דניאל פלדי: ברגע שמערכת החינוך לא נותנת לי את הכלים כדי לבקר אותה, אז אני לא יכול לבקר אותה עד שאני אצא ממנה, עד שלא יצאתי ממערכת החינוך, נכנסתי לקבוצת מכתב השמיניסטיות וגיליתי שהמציאות לא פשוטה כמו מה שהציגו לי, שחלק מהדברים שהציגו לי כעובדות מוגמרות פשוט לא בהכרח נכונים, רק אז בכלל יכולתי לבקר אותה, כי עד אז הכלים שהיו לי זה רק מה שזה נתן לי ושם הביקורת הכי גדולה, אני חושב. כל עוד אתם לא מציגים לי דברים שהם באמת עובדות היסטוריות, כל עוד לא מדברים על הנכבה כעובדה היסטורית.
יעל עמבר: לפני שאנחנו לא לומדים את ההיסטוריה המלאה והאותנטית של האזור, הפלסטינים לא לומדים את הזהות שלהם במערכת החינוך הציבורית. יש אקט מסוים של מחיקת זהות או טשטוש זהות. פגשתי לא מעט צעירים פלסטינים שיודעים על הנכבה כמו הרבה ישראלים. בעצם יש איזושהי שליטה של האתוס הישראלי גם מחוץ לגבולות החברה הישראלית או החברה היהודית.
הלל רבין: כל מדינה יודעת להשתמש בכלים האלה והחינוך ביניהם בשביל ליצור את האזרחים שהיא רוצה.
דניאל פלדי: אם הם ילמדו אותנו על הנכבה, אם הם ילמדו אותנו על הכיבוש, אם הם ילמדו אותנו על כל הדברים שאנחנו מציפים במכתב, הם יודעים מה תהיה ההשפעה של זה. הם יודעים שאחוזי הגיוס אולי לא יהיו גבוהים כמו שהם רוצים, הם אולי... הם יודעים אולי שאלה שכן יתגייסו לא יהיו החיילים הממושמעים שרואים את הכל כשחור ולבן כמו שהם רוצים.
שחר פרץ: לראשונה בכלל הגעתי ללמוד ולחשוב על כיבוש ועל סירוב דרך המפגש שלי עם בני נוער פלסטינים במסגרת חינוך לא-פורמלית, דרך מפגשים שהייתי בהם במחנות בקיץ, והאמת שמאותו רגע זה היה נושא שמאוד בער בי ואפילו כתבתי עליו את עבודת הגמר שלי על מפגשים בין נוער יהודי לנוער ערבי במסגרות החינוך הפורמליות, כי ברגע שאני פגשתי בפעם הראשונה פלסטיני, אז בפעם הראשונה פגשתי בן אדם מתחת למילה 'מלחמה' או 'כיבוש', בפעם הראשונה פגשתי סיפור ותחביבים ופנים ושם וזה הכלי הכי גדול בעיניי.
שאלה: יש פה לדעתך משהו מכוון שמערכות החינוך הן מופרדות?
יעל עמבר: חשוב לי להגיד ש...
שחר פרץ: בצורה חד-משמעית.
הלל רבין: אני לא יכולה לא לאהוב מישהי כי היא ערבייה. אני לא יכולה... ועוד יותר אני לא יכולה להיות חברה מאוד טובה שלה ואחר כך ללכת ולשרת בצבא כשאני יודעת שהמשפחה שלה גורשה כנראה או בטוח לאיזשהו מחנה פליטים או לסוריה או וואטאבר לאן. זאת אומרת, מפגש אנושי הוא כלי נורא נורא נורא חזק לשינוי וכשמבינים את זה, אז זה לא נהיה כזה שוני גדול, זאת אומרת אני לא מתייחסת אליה עכשיו בתור החברה הערבייה שלי, לא. היא פשוט חברה שלי, מאוד טובה גם. אני לא יכולה כאילו להפריד את עצמי מהמשמעות שכרוכה בגיוס שלי לצבא כשיש המון מעבר לזה.
יעל עמבר: כשהתחלתי להדריך בשנת שירות שלי את תכנית "מפגשים" של גבעת חביבה, שזו תכנית ש... התכנית העיקרית שמפגישה בין תלמידים יהודים ותלמידים ערבים, התוודעתי לנתון מטורף שהתרומה שהתכנית מקבלת מממשלת גרמניה היא כפולה מהכסף שמשרד החינוך משקיע בתכנית. וולנטרית. הם פשוט שמים על זה כסף וולנטרית יותר מהמדינה שאחראית על זה.
שחר פרץ: כשנפגשנו בפעם הראשונה, בפורום אחר לגמרי, אחת הנקודות שעלו זה איזה נושאים אנחנו רוצות להכניס למכתב שלנו. דיברנו על כיבוש, על פמיניזם, על מאבק במשבר האקלים, על מוסר, על פציפיזם, על הרבה דברים, ואני בהתחלה היה לי מאוד קשה להבין את הקשר ביניהם ומאוד קשה לראות בכלל את התמונה שבה הם מונחים ביחד. בהתחלה אני חשבתי שזה מסיט את הנושא אם נדבר על דברים שלא קשורים לכיבוש, אני בכלל לא הבנתי את הקשר של פמיניזם ואני חושבת שאחד הדברים שאני הכי למדתי והתפתחתי בהם במהלך הכתיבה והלמידה שלנו כקבוצה זה ההבנה של הקשר בין כל הדברים האלה ושל הקשר בין קודם כל מי אני וזה שאני אישה ואיפה נולדתי ואיפה למדתי, לעמדות שלי ולנושאים שלי ולהשפעות שלי, של המעשים שלי במסגרות שונות.
דניאל פלדי: המאבק הפמיניסטי, המאבק הלהט"בי, המאבק העדתי, המאבק של... לא יודע, של יוצאי אתיופיה - כל המאבקים האלה הם מושתתים על אותם ערכים: הם מושתתים על ערכים של שוויון, הם מושתתים על ערכים של חירות, הם מושתתים על ערכים של דמוקרטיה. אז ברגע שאמרת או אמרת, בתור פמיניסטית אני רוצה להיות קרבית ולשלול את החירות מאדם אחר, מעם אחר, התכחשת לערכי היסוד של הפמיניזם. ברגע שמתייחסים לצבא והתייחסו אליו לאורך כל ההיסטוריה שלנו, בתור כלי לכור היתוך וכלי לפמיניזם וכלי לכל המאבקים האלה, זה אוטומטית, יסודית מנתק אותם מערכי היסוד שלהם.
שחר פרץ: ברגע שאני כאישה ארצה להיות לוחמת שתדכא נשים פלסטיניות, אני מזמן כבר לא פמיניסטית ומתוך העמדה הזאת אני לא רואה איך גיוס ליחידות קרביות יכול להיות מעשה פמיניסטי או שוויוני באיזושהי צורה.
דניאל פלדי: צריך לזכור שעם כמה שמציגים את הצבא בתור מערכת של כור היתוך, היא מערכת שמסלילה, שמסלילה אנשים מהמרכז לתפקידים יותר בכירים עם יותר כסף ועם עתיד אזרחי עם הרבה כסף, ואנשים מהפריפריה לתפקידים פחות נחשבים ועם סיכון יותר גבוה, כך שהיא גם מערכת לא שוויונית. ודבר שני, כמו שגם יעל הזכירה מקודם, זה נכון שסירוב על כל צורותיו הוא הרבה פעמים פריבילגיה ומתוקף זה שהוא פריבילגיה, הוא הרבה פעמים גם פריבילגיה אשכנזית, או פריבילגיה של מעמד כלכלי או פריבילגיה של הדעות של המשפחה. זה לא אומר שאנחנו צריכים לא להשתמש בפריבילגיה, א', או להתנשא וב', זה צריך לגרום לכולם במדינה, גם מי שמתגייס, גם מי שלא מתגייס, גם מהפריפריה וגם מהמרכז, לשאול איך זה נהפך לפריבילגיה. מי כיוונן את זה ככה שלא לסכן את החיים שלך, לא לבצע פשעי מלחמה, לפעול בהתאם לצו המצפון שלך זה פריבילגיה. וזו שאלה שמשם הדרך היא בדיוק למה שאנחנו מדברים עליו.
הוספת תגובה לכתבה