הלל רבין – אני מסרבת

תמלול הכתבה: הלל רבין – אני מסרבת

איחולי מוות, סרטן, שלחו אותי לעזה כמה פעמים. זה מפחיד לפעמים, זה לא נעים לשמוע שבנאדם מאחל לי מוות כשאני שואפת לחיים, בוחרת לקדש את החיים ולא לקדש את המוות, בוחרת באהבה ובשלום.

אני הלל רבין בת 19 מהישוב הרדוף שבצפון, ובחרתי לסרב להתגייס לצבא מטעמי מצפון ופציפיזם. עשיתי את המהלך הזה אחרי שקיבלתי תשובה שלילית מוועדת מצפון, בהתאם לתפיסת עולמי והאידיאולוגיה שלי וצו מצפוני.

אני מתנגדת למהות של צבא, כל צבא שהוא ולמהות של לחימה, כל לחימה שהיא בכל מקום ובכל מצב. והעובדה שאנחנו חיים במציאות של כיבוש שטחים, ומצור על עזה, ואפליה מזעזעת מחזקת את ההחלטה הזאת, ואת העמדה הזאת שלזה אני לא תורמת. כי הצבא הוא כפוף למדיניות הזאת שמדכאת ומפלה וכובשת ודורסת עם.

אני לא מבטלת את הכרחיותו של הצבא במציאות הזאתי, אני לא תמימה, אני יודעת מה קורה ואני יודעת שאנחנו נמצאים במציאות מאוד מאוד קשה מבחינה ביטחונית ואת זה בדיוק אני באה לשנות. אני אומרת על אלימות אי אפשר לענות באלימות, אלימות לא פותרת אלימות.

אחרי שישבתי פעמיים בכלא וראיתי שהתהליך לא עומד להיות קצר אלא ממשיך וממשיך, אז החלטתי והבנתי, שאין כרגע סיבה שאני לא אצא לתקשורת, ושאם חשיפה יכולה להגיע ולהראות לעוד נערים ונערות, שנמצאים בשלבים האלה, המלחיצים, של לפני גיוס והם פוגשים את הדילמות האלה בתוכם, והמעשה הקטן שלי יכול להאיר להם את הפינות האלה, אז בשמחה ובאהבה ואני ממש לוקחת את זה על עצמי.

אבא היה מפקד טנק, אימא שלי הייתה קצינת מבצעים, באינתיפאדה הראשונה. הם בחרו לשרת את המדינה ואת הביטחון כמו שהם ראו לנכון באותו רגע. המציאות היא כבר לא אותה המציאות, עברו מאז שנים, הם למדו כמה דברים, אני לא חושבת שהם היו מתגייסים היום לתרום למציאות שאנחנו חיים בה. והם גידלו אותי לבחור בחופשיות, לחקור, לא ללכת תמיד במסלול המובנה, כנראה הצליח להם, אם זה מה שאני עושה.

אנחנו בית פתוח, מודע, אימא שלי מורה לאזרחות, ככה שמגיל מאוד צעיר הייתי חשופה לחדשות, לבעיות, למלחמות, לקונפליקטים שאנחנו חיים בהם, וזה נורא עניין אותי, זה משך אותי, זה הכעיס אותי, זה הפחיד אותי וזה גרם לי ללמוד על זה. עם הרבה תשוקה ורצון ונכונות להבין על מה על מה נלחמים פה.

למדתי בבית ספר הרדוף, זה בית ספר אנתרופוסופי והוא מאוד פתוח, ולמדו איתי תלמידים ערבים בבית הספר, שמבחינתי עוד פעם זה לא היה מוזר. כשאני מכירה באופן אישי בן אדם ואני אוהבת אותו ויש חברות וכבוד ואני יודעת שיכול להיות שהמשפחה שלו יושבת בגדה או במשולש, והם סובלים יום יום מדיכוי ואלימות ואפליה, באמת לא מוצדקת, אז כן, כמובן, זה מעמיק את ההבנה וההחלטה הזאת שלמציאות כזאת אני לא מוכנה לתרום.

מאוד חשוב לי לתרום ולתת לחברה. אני באמת רואה בזה ערך עליון. מצד שני אני לא יכולה ללכת לעשות שירות לאומי כמו שאני רוצה, לפני שאני מקבלת פטור מלא ורשמי מהצבא. זאת אומרת, גם אם אני ממש ממש רוצה עכשיו ללכת ולעשות שירות לאומי – אני לא יכולה, כי מה שעומד בדרך זה באמת החוק - חוק גיוס חובה.​

סוף תמלול הכתבה: הלל רבין – אני מסרבת