תמלול הכתבה: זמן קורונה: החברה האזרחית מדברת [2]
אורלי פס: יש סכנת קריסה אמיתית של ארגוני החברה האזרחית וארגוני שינו חברתי בפרט ואנחנו שותפים לקריאה לסייע. פתחנו מוקד חם, קו חם שנקרא – ייעוץ עזרה ראשונה ארגונית - ער"א, שזה ככה נותן מענה למנכלים מהיום למחר, שזה משהו שאנחנו לא מתורגלים אליו בשגרה. אני חושבת שהדילמה המרכזית היא בעצם שאלת המשימות שלי - זאת אומרת, מה אני מפסיק, מה אני ממשיך ומה אני אולי מתחיל מחדש.
יעל שרר: אנחנו ארגון לובי ובעצם אנחנו עובדות מול כנסת וממשלה ועובדות על הצעות חוק ומדיניות, ופשוט מכורח הנסיבות ככה פחות או יותר הפכנו לארגון שטח. כי כמות הפניות אלינו, אני לא יכולה אפילו להגיד שילשה את עצמה, חימשה את עצמה. אני לא יודעת, פשוט הוצפנו בבעיות שאין להן פתרון, ושכן צריך לפתור אותן ברמת המדיניות והממשלה אבל יש גם כאן ועכשיו. ופשוט התחלנו לפתור דברים בשטח שזה ממש לא מטרת הארגון שלנו, אבל התגייסנו כי זה כורח השעה. אנשים היו מאוד מאוד במצוקה. גורמי הסיוע הרגילים לא עזרו להם. המון ממחלקות הרווחה העירוניות יצאו לחל"תים. התקשרו יותר ואלה לא, לא שיחות נעימות. ואנשים עשו דברים והתנהגו בצורה שהיא לא הגיונית כי הם הרגישו שמגיע סוף העולם ואפשר הכל, ובמן פרדוקס זה נהיה עת לחגיגות והשתכרויות והתנהגויות שהן לא ליום רגיל. אז התארגנויות חדשות, התארגנויות אזרחיות היו הרבה יותר פעילות.
רחל סטרומזה: זה לא יתכן שאנחנו נבודד אנשים מהעולם לחלוטין עד שהמשבר הבריאותי יעבור. אני לא יכולה להגיד לך מה קורה בתוך בתי הסוהר. וכרגע גם אין ביקורים של לשכת עורכי הדין בבתי הסוהר. זאת אומרת כל המנגנון של פיקוח וניטור, כל זה נעלם בין רגע. כרגע לאסירים ביטחוניים אין שום קשר עם העולם החיצון. יש פה אוכלוסייה של אלפי אנשים שלא יכולים לראות את המשפחות שלהם, אבל גם לא יכולים אפילו להרים טלפון. מה שאנחנו דורשים מהממשלה, מה שדרשנו במכתב ששלחנו בעתירה שנידונה הבוקר בבג"ץ, זה קודם כל לאפשר לאסירים גישה עם העולם החיצון. לאפשר להם יכולת לתקשר עם המשפחות שלהם, מכיוון שזה לא יכול להיות דרך ביקורים זה חייב להיות דרך טלפונים, ולאפשר להם גישה לעורכי דין, גם אם זה לא דקה לפני דיון דחוף. הזכות לקשר עם המשפחה היא אלמנטרית, בטח בזמנים כאלה שגם האסירים דואגים למשפחות שלהם והמשפחות מאוד דואגות לאסירים.
ישי מנוחין: אני הייתי מצפה דבר ראשון שהממשלה תיקח אחריות על הנושא של ביטחון תזונתי. למשל תכניס את התקציבים לכך לתוך בסיס התקציב ולא לכל מיני תכניות כאלה ואחרות שמחוץ לתקציב, ואז כשיש בעיה עם התקציב פתאום מסתבר שכל התוכניות האלה מתחילות לצלוע ולהעלם. הייתי מצפה מהממשלה לדאוג למספיק כסף בבסיס התקציב שיאפשר גם את הקמחא דפסחא, גם את חלוקת המזון, גם את התמיכה מהעמותות שעושות את העבודה של הממשלה ומחלקות בפועל את המזון הזה לאנשים.
אורלי פס: אני חושבת שלכל ארגון יש הזדמנות להבין, יש לו קהל שבוי בתוך הבית, ויש לו הזדמנות להשתמש בקהילה שלו. אבל אני חושבת שהמצוקה המשאבית שאליה יכנסו ארגונים תחייב אותם, ואני יודעת שגם קרנות ותורמים מבקשים את זה, תחייב אותם לשיתופי פעולה סביב פעולות שעונות על אותה שליחות חברתית. אז אני חושבת שלא תהיה ברירה אלא לאחד כוחות.
סוף תמלול הכתבה: זמן קורונה: החברה האזרחית מדברת [2]
הוספת תגובה לכתבה