סירוב – חובת הציות וזכות המצפון (תקציר)

תמלול הכתבה: סירוב – חובת הציות וזכות המצפון (תקציר)

ישי מנוחין: אנחנו פה להשיק ספר או למעשה להפיק, להשיק פרויקט שעידית שיושבת אתנו פה הריצה, והתוצר שלו הוא ספר שנקרא סירוב. עכשיו יש סוגים רבים של סרבנות. יש סוגים רבים של סירוב, ועידית התמקדה בסירוב מצפוני. בסירוב מטעמי מצפון לקחת חלק. אבל לא בכל סוגי הסירוב המצפוני, היא עסקה בסרבנות שמנסה לדחוף לשינויים חברתיים. זאת אומרת סרבנות שיושבת באגף של שינוי חברתי, מה שאנחנו קוראים – סרבנות פוליטית - סרבנות מצפונית פוליטית. סרבנות שמנסה לשנות את החברה הישראלית ולמעשה היא מנסה לדון, ולמרות שאני נותן לכם עכשיו תקציר של הספר, כדאי שתקראו את כל מה שאני אומר בשלוש דקות - היא כתבה בהרבה דפים, הרבה יותר עמוסים בפרטים ובהסברים - היא דנה בנושא של החובה להתנגד. בנושא שיש דברים שאנשים מוסריים לא עושים, יש דברים שאנשים הגונים לא עושים. אנשים הגונים מתנגדים לדברים מסוימים. הם מרגישים מחויבות מוסרית להתנגד והספר סירוב מנסה לספר את הסיפור של הקבוצות ושל האנשים, שבחרו בצורה מסוימת מאוד של התנגדות. עכשיו, למרות שעדית היסטוריונית והספר מדבר על תנועות ואנשים שהיו בעבר, הפנים שלו הם קדימה. הוא לא ספר שנכתב כדי לפאר לגדל ולרומם אנשים או תנועות שהיו בעבר, למרות שנחמד שאת גם מגדלת מרוממת וכיוצא בזה, אבל הוא מנסה לראות, או מנסה להביא מה אנחנו יכולים ללמוד קדימה.
עתליה בן אבא: עשיתי שנת שירות, שלא כל כך ידעתי מה אני הולכת לעשות, כשהתחלתי את שנת השירות. ואז התחלנו לעשות הרבה הרבה סמינרים כזה של התגייסות לנחל, כאילו בתוך גרעיני נחל והסיפור שם היה מאוד סביב לשנות מבפנים ולבוא ולהיות כאילו, הקול האחר וכאילו החיילים, שכזה יחייכו במחסום. נורא רציתי לעשות מעשה שהוא אחראי מבחינה חברתית, אבל נורא נורא לא רציתי לשרת את הכיבוש ולא באמת חשבתי שיש דרך כאילו גם ליצור השפעה ולעשות משהו משמעותי וגם כאילו... כאילו חשבתי שהדרך היחידה להיות משמעותית היא להיות החיילת האחרת. ואז שכזה קראתי על סרבנים והבנתי מה התנועה הזאת עושה, אז החלטתי לסרב, כי הבנתי שמבחינתי זו הדרך לקחת אחריות חברתית ולעשות מעשה שהוא סביב מוסר חברתי.
עידן לנדו: דרך הפיכת הסירוב לפומבי וחשוב מכך - הפיכת המחיר האישי שנגבה מן הסרבן לפומבי - זאת הדרך שתהפוך אותו לבעל הד ציבורי. לא הטפה על קורבנות פלסטינים נסתרים מן העין ומן הלב, אלא הפיכתך שלך לקורבן, עשויה אולי לסדוק במשהו את חומת האדישות של שכניך וחבריך. אני לא מחדש כאן שום דבר. סרבנים שישבו בכלא זוכרים את ההערכה שזכו לה מצד כלואים אחרים. אין מופת בלי מחיר אישי. המאסר איננו סרח עודף של מעשה הסירוב, ודאי שאיננו עונש שמעיב על צדקתו של מעשה הסירוב. בדיוק להיפך - המאסר הוא שלב הכרחי באקט הסירוב בתור אקט פוליטי, הוא הביטוי המזוקק והמדויק ביותר להתנגשות בין הסרבן למדינה ובין שתי מערכות ערכים סותרות. הניסיון לחמוק ממנו הוא כמו הניסיון לטשטש את ההתנגשות הזאת ולאותת שהסרבן והמדינה בסופו של דבר נמצאים באותו צד של המתרס. לא הם לא!
חגי תמיר: בכל מטוס ממוצע אתה סוחב כמה טונות טובות של פצצות וחימוש שיש לו כוח הרס עצום. זאת אומרת אני חושב שאווירון אחד יש לו כוח הרס של לפחות גדוד טנקים לפחות. אז, אז טייס שהוא כזה קטנצ'יק בן עשרים וכמה יושב בקוקפיט, הוא שווה ערך לאיזה מג"ד, שהוא כבר עשרים שנה אולי יותר בצבא, והוא צריך להפעיל די הרבה שיקול דעת, ויש לו גם מרחב להפעיל שיקול דעת, אבל אין לו את הבגרות לזה. אין לו את הבגרות לזה מצד אחד, מצד שני הוא מחונך לבצע הכי טוב והכי מדויק את מה שנתנו לו. כשאתה מקבל מטרה שהיא מוכתבת מראש אז ההתלבטויות הן קצת יותר קטנות, כי יש איזשהו רמה יותר גבוהה של אמינות אבל בסוג מלחמות כאלה, אתה מקבל הרבה פעמים מטרה מאיזה גורם בשטח שהוא עושה חשבון הרבה פחות מעמיק והמקרה שלי היה במלחמת לבנון הראשונה, שאני למען האמת מהיום הראשון באתי עם התנגדות עצומה למלחמה הזאת, אני הבנתי מיד שזה פייק לגמרי וזאת מלחמה פוליטית שהיא מיותרת לחלוטין. ואחרי אולי שלושה ימים התחילו להופיע תמונות של ביירות בטייסת, היה ברור לגמרי שלא עוצרים אחרי ארבעים קילומטר, שזה פשוט בלוף. ואיזה יום אחד קיבלנו... טסנו בזוג קיבלנו מטרה בעין אל חילווה, שהיא נראתה לי מראש או בית ספר או בית חולים. לפי הסוג של המבנה לפי, איך שזה ישב בשטח דרכי הגישה וכולי וכולי. אני גם ארכיטקט במקצועי אבל לא היה צריך להיות ארכיטקט בשביל לזהות את זה. והתחלתי להקשות על מי שנתן לי את המטרה הזאת ולא נתן לי הסברים מספיק טובים, והצלחתי פחות או יותר להתחמק מלמלא את הפקודה הזאת והשלכתי את הפצצות לים. בתחקיר בן הזוג שלי, בתחקיר בערב בן הזוג שלי אמר: "תמיר קיבל מטרה שנראתה לו כבית ספר או כבית חולים ולמזלו הטוב לא פגע". ואז אני קמתי ואמרתי "לא לא פגע - לא הפציץ את המטרה הזאת, היא מטרה לא לגיטימית ואני רוצה לדעת איך זה קרה שחולקה מטרה כזאת", שלפי מיטב ידיעתי יותר מאוחר כן הופצצה, וזה פתח את הסכר לוויכוחים עצומים בטייסת עד סוף המלחמה, שהגיעו כמעט לתגרות ידיים בין האנשים שחשבו שיש סייגים וצריך לשים איזשהו רף שאותו לא עוברים ובין אנשים שלא עשו שום... לא עשו שום חשבון.
עדית זרטל: כאשר מדובר על אהבת מולדת אצלי זה אהבת בית, זה אהבת המקום שאתה שייך אליו, ואתה יכול להיות עולה מארגנטינה שעלה לפני חמש דקות ויש לך כבר תחושת בית. עד שמשהו עמוק מאוד, עמוק מאוד מקלקל לך, הורס לך את תחושת הבית. אגב Homeland, שימו לב מכיל המילה Homeland מכילה את המילה Home.. לזאת הכוונה בשימוש שלי במושג הזה של אהבת מולדת בין השאר, שימו לב אגב שלא השתמשתי במילה פטריוטיזם, אלא באהבת מולדת, בין השאר היה הייתה כוונה להפקיע את הדבר הזה, להפקיע את הדבר הזה מהפשיזם, להפקיע את הדבר הזה מהימין. אין לו בעלות על אהבת הבית הזה, על אהבת המקום הזה, על אהבת הריח של גשם ראשון בסתיו, או בחורף. ממש אין. אני לא בטוחה לכמה אנשי ימין ומתנחלים יש תחושת ריח של האדמה הרטובה בגשם הראשון כמו שיש, כמו שיש לי עוכרת ישראל כפי שאני. זאת אומרת, באמת העניין הנימים שקושרות אותנו למקום, ואני חושבת שהסירוב המצפוני הוא ביטוי של... ואפילו אם אני אומרת את זה בצורה קצת פשטנית, הוא ביטוי הכי עמוק, הכי סובלימטיבי של נאמנות ושל ושל זה... ובמובן המסוים, באמת טוב שאני אפילו כותבת את זה באיזה שורה בפרק השישי בעמוד זה וזה... הסירוב הסירוב הוא בדרכו וברובד העמוק ביותר שלו, הוא אפילו, ואני מקווה שלא יקללו אותי על זה, משום שציות היא מילה גסה, אבל שזה איזשהו אופן של ציות, כלומר זה איזשהו אופן של התייצבות, של כן כמו שאומר עודד. הלא הזה הוא גם איזשהו כן מהדהד.

סוף תמלול הכתבה: סירוב – חובת הציות וזכות המצפון (תקציר)