תמלול הכתבה: חלמה להיות טייסת ועכשיו מסרבת

קוראים לי נועה גור גולן, אני בת 19 מנתניה וב-12 ביולי אני הולכת לסרב להתגייס מטעמי מצפון.

ההחלטה לסרב לא באה ביום אחד, אפילו כשהייתי קטנה חלמתי להיות טייסת. זה היה החלום הכי גדול שלי, לאט לאט התגבשה בי ההבנה, אני חושבת שזה היה ממש לפני מלחמת צוק איתן, שהבנתי כמה אני עוד לא יודעת והתחלתי לשאול ולחקור ולקרוא ולהבין שקיימים כמה נרטיבים וזה לא רק הסיפור שלנו.

אני חושבת שמה שהוביל אותי לסירוב שלי, הוא קודם כל האינסטינקט הפציפיסטי שלי, שאני לא מאמינה שאלימות היא אמצעי, כדי להשיג מטרות. ואני לא הייתי מתגייסת לצבא בשום מקום בעולם או לשום גוף אלים. כי המחשבה להשתמש באלימות מעוררת בי אפילו כאב פיזי, וזה הדבר הראשון שהוביל אותי לסירוב שלי.

השתמשתי בדרך החוקית של לקבל פטור מטעמי מצפון, כדי שאני אוכל לתרום לחברה, בדרך שאני מאמינה בה שתהייה אפקטיבית בצורה חברתית, בצורה פעילה, שתוביל למקומות שאני מאמינה בהם, שהם מקומות של חיבורים, של שוויון, של שלום, אני כן מאמינה שזה אפשרי ואני לא מוכנה לקחת חלק במערכת שמאמינה שאלימות ואמצעיים אלימים ונשק ומלחמות יובילו אותנו למקום הזה.

שני האחים הגדולים שלי שירתו בחיל הים ובפעם הראשונה שסיפרתי להם שאני לא מתכוונת להתגייס, הם די הגיבו לזה בהלם וככל שדיברתי איתם יותר והסברתי להם את המקום שממנו אני באה אני חושבת שהם מאוד מעריכים את הכנות שלי ואת העובדה שאני הולכת עם האמת שלי עד הסוף, שאני לא מוכנה להצהיר שאני דתייה או ללכת לקב"ן והיום הם התומכים הכי גדולים שלי.

אחד הדברים שעזרו לי להגיע להחלטה הזאתי (לסרב), הייתה העובדה, שראיתי שאני לא לבד, שיש עוד אנשים ונשים שחושבים כמוני. אני זוכרת שנכנסתי לעמוד הפייסבוק של "מסרבות" וראיתי למשל את הסירוב של עמרי ברנס, שהיא גם סירבה מטעמים פציפיסטים כמוני ועצם הידיעה שאני לא לבד ושיש לי במי להיעזר ושאני חלק ממשהו גדול יותר – מרשת מסרבות שמאמינות בכוח של הסירוב כדי להוביל לשינוי.

במערכת החינוך למדתי שנים על "האחר הוא אני" וקבלת השונה ולפעול תמיד נגד אלימות ואז כשפתאום באתי ליישם את השיעורים שלמדתי בבית ספר, פתאום הסתכלו עליי במבט לא מבין ואני חושבת שזה בדיוק זה ועצוב לי שאין יותר מפגשים בין פלסטינים לישראליים, בין ערבים ליהודיים אני חושבת שהמצב הנוכחי שבו אנחנו בחוסר ידיעה ובחוסר היכרות פשוט מאפשר את המצב של החוסר ביטחון ושל המלחמה ושל הדיכוי להימשך.

ממזמן הצבא שלנו הוא כבר לא רק צבא ההגנה לישראל, אני חושבת שהיום אנחנו נמצאים בסיטואציה שאנחנו מתקיפים בלי לחשוב, אני חושבת כשאנחנו שולטים בעם אחר וכל הזמן מנמקים את זה מטעמים ביטחוניים, אני חושבת שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו שוב, האם זאת הדרך הנכונה? האם באמת אנחנו מגנים על עצמנו? והאם אנחנו בטוחים באמת וחופשיים באמת כשאנחנו שולטים בעם אחר? אני לא מאמינה שבאמת מגיע לי לשבת בכלא בגלל מה שאני מרגישה בפנים. אבל אני חושבת שעצם זה שאני אשב בכלא, ואני מוכנה ללכת עם האמת שלי עד הסוף, זה גם קול קורא ובעצם זה איזשהו מיקרופון שמאפשר לי לצעוק את מה שאני מרגישה, אז הייתי רוצה לאפשר לעוד אנשים לשמוע מה אני חושבת, למה אני מסרבת ואולי גם לשאול שאלות את עצמם.

סוף תמלול הכתבה: חלמה להיות טייסת ועכשיו מסרבת

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס