הבית האחרון בשיח מוניס

תמלול הכתבה: הבית האחרון בשיח מוניס

שמוליק שלג: שמי שמוליק שלג, בן 42, אני נשוי ואב לשתי בנות, אני נולדתי וגדלתי כאן במקום הזה, שייח מוניס, והיום זה היום האחרון. זאת אומרת, אנחנו צריכים לעזוב. 42 שנה שאני מתגורר כאן ו60 וכמעט 7 שנים שאמא שלי ואבא שלי צריכים לעזוב כאן. סבא שלי כבר עזב, סבא שלי עלה לכאן בשלהי 48, תחילת 1949.
אז קודם כל אנחנו מפונים לטובת אוניברסיטת תל אביב. מצד אחד זה נשמע נורא נכון וצודק... ומצד אחד, כלומר, לטובת ההשכלה, לטובת הפריחה האקדמאית. הרי האוניברסיטה בעצם קמה על הכפר הזה, כולה, מתחילתה ועד סופה, , אין פה מקום שלא היה שייח מוניס, וזה מצחיק כי היום כשאני הולך ברחבי הקמפוס, אז אתה זוכר מה היה במקום הבניין הזה ומה היה במקום הבניין ההוא, שהכל בעצם היה, אלו היו הרחובות של ילדות שלנו, של אותם ילדים שגדלנו כאן.
העניין הכלכלי פה הפך להיות הסיבה העיקרית ואנחנו מתפנים לטובת אותם מעונות שאמורים לקום כאן, לטובת הרווחים של שיכון ובינוי.

שמוליק שלג: בימים האחרונים זה ממש הולך והופך בולט, לפחות בעיניי ממש, כלומר אתה יכול להרגיש את התחושה האיומה הזו, שאיך שלא מסתכלים על זה, זה איזושהי רשות או גוף, זה לא משנה, אידיאולוגיה מסוימת, שמביאה אותך או שמגרשת אותך וגורמת לך לצאת מהמקום שבו אתה נטוע.
תמיד ראיתי איזשהו דמיון. תמיד ראיתי איזשהו קו דמיון ותמיד אמרתי לעצמי, וואו, כאילו, אני לא יודע עד כמה אנשים מבינים כמה זה קשה להיות במצב הזה. ולחשוב על אותם אנשים מעבר לכל ה... האידיאולוגיות, התורות, כל המלל האין סופי הזה. פשוט אנשים שגרים במקום מסוים ובסך הכול רוצים לחיות את החיים שלהם ונאלצים פשוט לעזוב, לצאת, להיות מסולקים. אין דרך אחרת לקרוא לזה.
אבל לפי מה שאני יודע דווקא אנשים שגרו כאן, הפלסטינים שגרו כאן, הם לא היו מתנגדים לישוב היהודי, הם לא היו מתנגדים. בגלל המיקום האסטרטגי של הכפר הזה, היה חשש שיסתננו לכאן כל מיני גורמים עוינים מכל מיני ארגונים שרצו לפגוע ביהודים, וכדי להוריד את החשש הזה הם בין היתר הם התבקשו פשוט לעזוב ושיוכלו לחזור אחר כך. זאת אומרת, "צאו כדי שלא יכנסו לכאן כל מיני פורעים".
זה חיים שהיו, ונתלשו ונעקרו, ואיך שלא תקרא לזה, זה נורא. ואם אני צריך להזדהות איתם...
תראה, אנחנו כאן שלושה דורות שנולדנו כאן כשסבא שלי עלה, ואני מרגיש, כאילו, כל כך רע, זאת אומרת, אני לא חשבתי שזה יגיע לידי זה ואני עדיין לא יכול להסביר לעצמי בדיוק את התחושה, למעט העובדה שהיא פשוט קשה בצורה שבלתי תיאמן.
אני לא יודע עד כמה זה באמת עוזר, עוזר אבל קיבלנו איזשהו פיצוי כספי. אני לא יודע מה הפלסטינאים קיבלו. זאת אומרת, אף שזה לא העניין הכספי או לא העניין הפיצוי,  זה העניין של, אתה יודע, לבוא ולומר, אוקיי, קרה? מצטערים. מבינים. מנסים איכשהו לעזור, לתמוך. אני לא יודע מה, משהו, כאילו, אי אפשר פשוט להתעלם מדברים כאלה, אי אפשר. . זה משהו שקרה, ואתה יודע, וזה נורא קל לטאטא את זה ככה וזה נורא קל לומר: "זה בגלל אותו... הן צורך הקמת מדינה חדשה והן צורך הקמת מעונות סטודנטים חדשים". בסדר, אוקיי, צריך את זה, אבל צריך גם לומר על זה משהו. צריך לומר שזה יהיה ברור.

סוף תמלול הכתבה: הבית האחרון בשיח מוניס