הבדואים: מיתוסים ועובדות – סדרת כתבות

תמלול הכתבה: הבדואים: מיתוסים ועובדות – סדרת כתבות

קריינות: הם פלשו לפני עשרות שנים לאדמות המדינה ונמצאים שם ללא רשות. המשטרה מעיזה להיכנס לכפרים שלהם כדי להשליט סדר – רק באמצעות כוחות מיוחדים. אך כפי שכל ילד יודע, הם הרי נוודים, וככאלה מעולם לא הייתה להם זיקה לקרקע ובוודאי שלא בעלות עליה. לרובם יש צווי הריסה בשל בנייה לא חוקית, אך הם מצפצפים על החוק ולא נרתעים. המדינה פועלת לגביהם בסלחנות ואף מציעה להם תכניות שיקום ומעבר לערים חדשות, שהיא הקימה במיוחד עבורם, אך הם מתעקשים להישאר באוהלים ובפחונים ומסרבים ליהנות מהקדמה שמציעה האנושות.

פרק 1: נוודים-פולשים
עואד אבו פריח: את רואה את מבנה המגורים? פה אנחנו גרנו, זה האוהלים. האוהלים תמיד בכיוון צפון... כאילו צפון-דרום כזה. זה על פי החוק הבדואי. פה סבא שלי נולד, ואבא שלי נולד בדיוק פה. וזה הבארות שאת רואה, עכשיו תסתכלי על הדרכים.
קריינות: עואד אבו פריח, דוקטור לכימיה וראש המגמה לביוטכנולוגיה במכללת ספיר, מראה על גבי תצלום אוויר משנת 49' היכן גדל והיכן היה בית סבו. בתוך זמן קצר מגיע נציג המדינה מהסיירת הירוקה, לבדוק את הנעשה ולהרחיק את מסיגי הגבול.
עואד אבו פריח: זאת אומרת עכשיו לו מותר להסתובב ואני שנולדתי פה, אני ואבא שלי וסבא שלי ,אסור לנו להיות פה. הוא לא מסיג גבול, יהודי אחר לא מסיג גבול, אבל אני כן. אני עכשיו נקרא פולש. עכשיו, עכשיו הוא עשה אותי עבריין. את ההרגשה שלי אתם לא יכולים לצלם. אבל אפשר לראות את הידיים שלי שרועדות מרוב כעס.
קריינות: ההוכחה של עואד אינה רק מפות וצילומי אויר, אלא בית הקברות בו קבורים משפחתו – תושבי אל-עראקיב.
עואד אבו פריח: זה הקבר של אבא שלי, הוא נפטר ב-84'. זה של סבא שלי, הוא נפטר ב-76'. וזה הבן-דוד, יש לי שני אחים פה.
שייח סייח אל-טורי: מה שקבור פה, כולם משבט אל טורי. מי קבור פה? אבא של נתניהו? משפחה של ליברמן? של מי?
קריינות: נחזור מאה שנים לאחור, פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
מנצור נסאסרה: ב-1917 במהלך מלחמת העולם הראשונה, הבריטיים עשו מיפויים אפילו מהאוויר, לצרכים מלחמתיים בעצם. רואים כאן פריסה של שבטים בכל מקום. גבולות, אנחנו רואים גם מקורות כלכליים מאוד חשובים, אנחנו רואים גם עיבוד של אדמות, מערכת חינוך ובתי ספר.
קריינות: אין חולק על כך שהבדואים היו בעבר הרחוק נוודים, אך החל מהמאה ה-16 הם החלו להתפרנס מחקלאות, דבר ששינה לחלוטין את הקשר לאדמה.
אורן יפתחאל: כשעוסקים בחלקאות הנוודות משתנה מאוד, אנחנו קוראים לזה שלב חצי נוודי, ובשביל נושא הקרקע ונושא הזכויות במרחב זה קריטי, כי בשלב של חצי נוודות כשיש חקלאות, אנשים נשארים במקום קבוע. ברגע שנשארים במקום קבוע לפי כל דיני המקרקעין והצדק הטבעי גם, העניין שיש להם זכויות בקרקע.
עואד אבו פריח: המיתוס הזה שהבדואים נודדים, לא שייכים לקרקע, לי יש 3,000 דונם יש לי מסמכים ממאות שנים, לפני קום המדינה ב-700 שנה. איך יכול להיות שאני קניתי האדמה מלפני 7000 שנה ואני נודד, מה אני נדדתי ולקחתי את האדמה ממקום למקום? הייתה בצורת נגיד באיזור מסוים, מי שנדד, חלק מהמשפחה לוקחים את הכבשים למקום שיש בו צמחים ויש בו עשבים. האנשים המבוגרים יותר נשארים באדמה שלהם, הצעירים חלק מהמשפחה נודד חוזר. תמיד היו מלחמות גם בין בדואים לבדואים. האדמה ידועה והיה ידוע מהגבול הזה לגבול הזה שייך למישהו.
קריינות: העותומנים הכירו בבעלותם של הבדואים על הקרקע וכך גם הבריטים. אך מה עם היהודים?
סנא אבן ברי: כאשר הגיעו בעצם יהודים לרכוש קרקעות, הם רכשו קרקעות ממשפחות בדואיות בנגב. ואז הרישום כן הוכר לצורך הרישום של אותו יהודי שקנה את הקרקע.
אורן יפתחאל: אם זה חצרים, אם זה גבולות, אם זה רביבים, אם זה משמר ואיכשהו בשנות ה70 כשהתחילו לעשות הסדר מקרקעין עם הבדואים, פתאום שכחו את זה.
סנא אבן ברי: באר שבע נקנתה ממשפחה ערבית בדואית והמדינה הסכימה לרשום את זה. כך שיש פה בעצם דו פרצופיות שהמדינה מכירה בבעלות הזאתי לצורך רכישה כאשר יהודי רוכש אותה אבל היא אינה מכירה בבעלות הזאתי כאשר בדואי תובע בעלות על הקרקע.
קריינות: דוח מ-1920 של "הכשרת הישוב", גוף שלא ניתן לפקפק בציוניותו, מצביע על כך שחלקים גדולים מהנגב מיושבים, מעובדים ונמצאים בחזקה בדוואית. בשנות השבעים הציעה המדינה לבדואים להגיש תביעות בעלות על הקרקע. כל בדואי שפנה לערוץ משפטי זה, קיבל תביעה נגדית מהמדינה ומצא עצמו בסבך משפטי. היה צפוי שבמערכת שלטונית שקובעת את כללי הבעלות - ידם של הבדואים תהיה על התחתונה. כך המדינה הפכה את הבדואים ל"פולשים" באדמתם, יצרה מעמד של כפרים שאינם מוכרים על ידה, ומערכת שלמה שעוסקת במתן צווי הריסה וכמובן בהריסה.
מפגין: תסתכלו לאנשים האלה בעיניים תראו מה אתם עושים להם
תסרב לפשע שאתם עושים עכשיו
סבאח אל עראקיב: אני התרגלתי להרס הבית, התרגלתי. אבל כשאני רואה את הילדים שלי, את השכנים, את אמי, אבי ואחי, הם כבר עייפים. ייתכן שאני עוד יכולה להיאבק ויש לי קצת כוחות, אבל מה עם הילדים? המדינה צריכה לרחם עליהם, צריכה לתת להם לבנות באדמות שלהם, לתת להם לחיות בשלום. למה הילדים שלנו אינם כמו ילדי היהודים? שיהיה לכל אחד את החדר שלו, את המיטה שלו, את המחשב שלו או הטלוויזיה? למה הלחץ הוא רק על הילדים הבדואים?  למה שילדינו לא יהיו שווים לילדים היהודים?
ספא אבו רביעה: מבנים במשך שנים את הבדואים כלא שייכים למקום, פורעי חוק, נוודים, לא שייכים למקום, לא שייכים למרחב הזה, שצריך לתרבת אותם באמצעות התכנון המודרניסטי מלמעלה שמיוצג על ידי אותה מדינה נאורה וליברלית שצריכה להפוך אותם להיות כביכול כמוה. יש פה הבנייה של האחר בצורה הכי אוריינטליסטית שאפשר להבנות אותם על מנת להבנות את העצמי, את הישראלי מולם כנאור, כליברלי שתפקידו להציל אותם מתרבותם הפרימיטיבית.
קריינות: המיתוס שהבדואים נוודים, הפולשים לאדמות המדינה – נבנה במשך שנים על ידי השלטון דרך מערכת המשפט, החינוך והתקשורת, כך שבעצם כמעט כולנו מאמינים לו. אבל גם אם נניח לעובדות, מה בסך הכל הבדואים מבקשים?
אורן יפתחאל: כל התביעות שלהם יחד מגיעות לשישה אחוז מהנגב. אין פה שום איום, יש פה קבוצה שבסך הכל דואגת לזכויות שלה ההיסטוריות, הטבעיות, החומריות. ואם אנחנו מסתכלים על כל קריטריון של צדק חלוקתי, אז מגיע לבדואים הרבה יותר מעבר לתביעות שלהם. כי הם משהו כמו רבע מאוכלוסיית הנגב ושליש מאוכלוסיית מטרופולין באר שבע, יש פה התעקשות כוחנית וגם טיפשית מבחינת היחס מול הקהילה וגם פשוט לא נכונה לא היסטורית, לא משפטית, ולא תכנונית.

פרק 2: הם בוחרים לחיות בפחונים
קריינות: אוהלים, פחונים, מבנים ארעיים – האם כך באמת רוצות לגור משפחות בשנות האלפיים? כ-700 אלף בדואים מתגוררים בנגב ללא תשתיות של מים, חשמל, כבישים ושירותים בסיסיים כמו מוסדות חינוך, בריאות ותחבורה ציבורית.
ענאבארי סאלים: אין לנו גנים, אין לנו בית ספר.
אבו שודא מוחמד: אין קופת חולים, אין שום שירות ממשלתי בכפר.
עדנאן נסאסרה: יש בעיית שירותי בריאות. יש פה אנשים שהם חולים וזקוקים לכל מיני שירותים והם לא מקבלים את זה. יש בעיה של תחבורה, ילדים נוסעים מפה איזה 18 קילומטר.
חכמה אום-אשרף: בנאדם ישן בסוכה ארבע מטר על ארבע מטר, אז יכול לעשות לילדים שלו אוכל? לא יכול. יכול לעשות לילדים שלו מקלחת? הילדים שלנו עושים את הקקי שלהם בדלי.
סייח אל טורי: כל היום אנחנו יושבים תחת בד היוטה הזה בחום הקשה, אף אחד לא מרגיש איך אנחנו חיים...
קריינות: הבדואים נלחמים על הבית שלהם, למרות המראה הארעי שלו. כי כשאתה נמצא תחת סבבי הריסה ובנייה חוזרים ונשנים, כל מה שיתאפשר לך - זה לבנות אוהל או פחון.
פאדי מסאמרה: הבדואים בנגב לא בוחרים לחיות בפחונים, הם נאלצים לחיות בפחונים. מכיוון שכל הפחונים האלה שאת רואה לאורך כל כביש 25 ו-31 ו-400 זה בתים לא חוקיים מבחינת המדינה. אז כל יום הם יכולים לבוא ולהרוס. עכשיו תראי את ההבדל בין להרוס בית מפח או להרוס בית שבנוי מבטון. ואין אדם אחד בתוך הכפרים הלא מוכרים שלא רוצה לשפר את תנאי החיים שלו. אין אדם אחד כזה.
קריינות: ועדת גולדברג, תכנית פראוור, מתווה בגין - הרבה מאוד תכניות יזמה המדינה לאזרחי ישראל הבדואים.
קריאות בהפגנה: כן כן להכרה, לא לא לעקירה
קריינות: כולם מתחילים ונגמרים בפינוי כפוי לעיירות שהוקמו עבורם. הבדואים, לפחות חלקם, מתעקשים להישאר בקרקע אותה ירשו מזה דורות, או אליה הועברו על ידי המדינה לפני עשורים רבים. הם רוצים לשמור על אורח חיים כפרי, לעבוד בחקלאות אך גם לחיות בכבוד עם שירותי בריאות וחינוך שלא נופלים באיכותם מכל יישוב כפרי יהודי.
ספא אבו רביעה: אני חושבת שהאינטרס של הממסד הישראלי צריך להיות קודם כל להשתחרר מהתפישות שלו עצמו של לבוא מלמעלה ולתרבת את הבדואים ולחנך אותם ולהעביר אותם איזשהו תהליך של להפוך לבני אדם כמוהם כביכול.
פארס אבו-עבייד: כשאתה מביא בדואי בצורת החיים שלו היום ואתה מכניס אותו לתוך ישוב, בתוך הישוב הזה הוא זוכה אך ורק לבית. נכון שזה בית יפה ונחמד, אבל כאן הוא מאבד ערכים, ולכן זה משפיע עליו. משפיע עליו נפשית, משפיע עליו תרבותית.
ספא אבו רביעה: במפגש שלי עם כל מיני גורמים, מול הממסד הישראלי הם תמיד מספרים על הכוונות הטובות שלהם בלעזור לבדואים. תוך כדי הכוונות האלו הם מספרים נרטיב שהוא שונה לגמרי מהנרטיב המתקיים פה בנגב.
קריינות: שלטון שרוצה לרכז אוכלוסייה בעיירות, יתקשה לשכנע כי הוא פועל לטובת הבדואים, כל עוד לתושבים היהודים ניתנת הבחירה בין חיים בעיר, בכפר, במושב, בקיבוץ או בחוות בודדים. המדינה תדאג לכל התשתיות בצורת ההתיישבות שיבחרו היהודים, אפילו יש לכך משרד ממשלתי מיוחד.
נילי ברוך: הם בעצם אומרים כמו שאתם הכרתם באורח חיים שלם בקיבוצים ובמושבים, ותכננתם את הקיבוצים והמושבים בהתאם לאותה אידיאולוגיה שהייתה נכונה לאותה תקופה, אנא מכם, תאפשרו גם לתכנון שאתם מתכננים עבורנו, הישובים עבורנו, תתכננו אותם בהתאם לאורח החיים שלנו ולצרכים שלנו.
מעיגל אלהואשלה: למה המדינה נותנת ליהודי בחכירה, ולי הבדואי הקרקע שלי, למה לא עוזרת לי ושם הדברים כולם מסובסדים, עוזרים לו בכל מיני דברים, ולמה אני אלך לעבוד אצלו (אצל היהודי)? למה אני לא יכול לעבוד באדמה שלי?
עזיז אלטורי: לא היה לנו מובטל אחד! היום הפכו אותנו, אחרי כל ההריסות, ליותר מ-70%% מובטלים. אנחנו היצרנים של חלב הגמלים, אנחנו היצרנים של הדברים האורגניים, אנחנו היצרנים של הלאבנה, אנחנו היצרנים של הזעתר ושמן הזית. היום המדינה והמדיניות שלה הפכה אותי לצרכן. הבוס הוא יהודי ומשתמש בכל התרבות שלנו, בכל התרבות שלנו – מביא את הפועלים הבדואים, עובדים אצלו והם עבדים.
פארס אבו-עבייד: התכנון הקיים היום בכלל לא תורם לצמיחה של החברה הבדואית, אלא ממש הוא מנציח את העוני, מנציח את האבטלה ואת המריבות בתוך החברה.
חסין אלעזאזמה: כל בן אדם רוצה ליישם חלום. אני רוצה ליישם חלום, רוצה ליישם את החלום שלי במושב חקלאי. 2000 משפחות יהודיות אתה נותן להם מושב חקלאי של 10,000 ו-15,000 דונם, אנחנו מביאים לך 7000 משפחות שמעוניינות בתהליך הזה, לתת להם באדמה שלהם מושב חקלאי, שיכולים לגדל את הכבשים שלהם, יכולים ללכת עם התרבות שלהם, ואתה תראה שאנחנו סטיגמה אחרת.
דוח של פורום דו קיום בנגב: מתוך 126 יישובים בנגב, רק 18 מיועדים לאוכלוסייה הבדואית. ב-111 כפרים בדואים אשר הוכרו על ידי המדינה בעשור האחרון, יש תשתיות בסיסיות באורח חלקי בלבד. כ-65%% מהאוכלוסייה הבדואית מתגוררת בשבע עיירות בנגב, אשר באופן חוזר מדורגות על פי הלמ"ס באשכול הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר בארץ.

פרק 3: פושעים ועבריינים
פאדי מסאמרה: אני לא יודע אם ראית הריסת בית או לא בחיים שלך, אבל זאת טראומה אמיתית, זאת טראומה שהיא מחלחלת לתוך הנפש. החיים האלה שאתה בא וקוטע אותם באמצע והורס את הבית הזה מול העיניים של נשים ושל ילדים ושל מבוגרים ושל צעירים, שמסתכלים קדימה על העתיד, את יכולה רק לדמיין את עוצמת האימפקט שהדבר הזה עושה על אנשים. את יכולה להבין מזה כמה כעס נצור בתוך האזורים האלה. כמה כאב יש במקום הזה.
קריינות: תמונות של ילדים הצופים איך בולדוזר הורס את ביתם – הן תמיד מטרידות, נוגעות ללב ומעלות שאלות נוקבות. הן גם יכולות לצבור רייטינג תקשורתי, בעידן שבו כל מה שמרגש מקבל עדיפות. אך כך לא המצב, התקשורת המרכזית ממעיטה לחשוף לצופה הישראלי את אותן תמונות, למרות שהריסת בתי בדואים היא דבר שבשגרה. אז איך כן מציגה התקשורת הישראלית את הבדואים לציבור?
פאדי מסאמרה: מתי אנחנו מוצגים בתוך התקשורת הישראלית? המיינסטרימית? ברגע שיש בעיה.
הילה קובו, מתוך משדר וואלה: אנחנו בשידור חי בעקבות אירועים הבוקר בכפר אום אלחיראן בנגב. באופן נחרץ מדובר בפיגוע דריסה של אדם שמזוהה עם התנועה האיסלאמית. אדם שאפילו יש לו הזדהות עם דאעש.
ספא אבו רביעה: בדרך כלל מראיינים אותנו על פוליגמיה ועל הרס בתים. שזה גם הפוך על הפוך.
חסן סאנע: למה הצעיר היהודי לא יודע על הבדואים כלום? רק שהוא גנב או סוחר סמים.
ספא אבו רביעה: אז אם יש איזה משכיל בזכותנו שידבר על המצוקות, כדי שאותו ישראלי יכול אולי לעזור לו להזדהות איתו.
פאדי מסאמרה: אף פעם לא יציגו את החלקים החיוביים בתוך הקהילה בתקשורת המיינסטרים. הם יציגו אותנו כפושעים אז איזה תדמית אתה מייצר בתוך הקהילה, כאשר הם רואים אותנו רק באירועים שהם קשורים לפשע? שכל הקהילה הזאת היא פושעת. אף אחד לא ידבר על זה שיש פרופסורים בקהילה הזאת על דוקטורים ובעלי תארים ואנשי מקצוע. ואנשים מוצלחים. אף אחד לא ידבר עליהם.
קריינות: הדימוי השלילי של הקהילה הבדואית בתקשורת, שמחלחל לשדרת מקבלי ההחלטות, אינו מסייע לקהילה להיחלץ מהמצוקה הנוראית.
אברהים אבו-עפאש: המדינה מונעת מאתנו לעשות חקלאות, מתנכלת לנו בחקלאות הקיימת, עושה איסורים על גידול כבשים, איסורים על החזקת גמלים בלי סימנים מסוימים, האיסור על יציאות למרעה.
עואד אבו פריח: אצלנו לקחו את השוליים והכלילו אותן על כלל החברה. השוליים האלו נוצרו בגלל, עוד פעם אחת, בגלל כל התהליכים שהמדינה העבירה את הבדואים בכוח. זה שהיא לא נתנה להם אדמה חקלאית, זה שהיא לא נתנה להם אופק תעסוקתי, אופק פרנסתי על פי המסורת שלהם. לדחוף אותם עד הפינה ואז להגיד "חבר'ה גם את עבריינים ואתם גנבים" וכן הלאה וכן הלאה... זה שקר וזה עוול שחייבים למחוק אותו כמה שיותר מהר. ואנחנו נגד מי שגונב אבל מי שדחף אותם. זה שיש לידם ממטרה משקה בצל ושום והבדואים מת מצמא, הוא מת מצמא והוא רואה 100 מטר ממטרה עובדת משקה בצל ושום ומלוחיה ובמיה. והוא לא יכול לשתות מים והכבשים שלו מתים מצמא. אז הכעס הפנימי הזה מביא את האנשים האלה גם לגנוב לפעמים.
קריינות: המדיניות הממשלתית השפיעה גם על האישה הבדואית, שבעבר הייתה יצרנית תוך כדי גידול הילדים.
חסין אלעזאזמה: אם נשב בשעה ארבע – ארבע וחצי לפנות בוקר, תראו הרבה בדואיות עומדות מחכות להסעות, מחכות לעבוד במושבים לעבוד בכל מקום שהמצב הכריח אותה. אז הייתה עוסקת בכבשים, עושה חלב, מייצרת גבינה, מייצרת הרבה דברים. אם האישה יוצאת מהבית ומשאירה לפי הסטטיסטיקה שישה ילדים. והאבא יוצא לעבודה, אין גנים, אין שירות עירוני באזור אין חשמל אין כלום, אז הילדים איפה יישארו? יישארו בתוך הבית. ואז שואלים למה הבדואים... איך משאירים ילדים בלי שמירה?
פאדי מסאמרה: אתה יוצר לי בעיה ואחר כך מאשים אותי במצב שלי. בואו עכשיו נהפוך את הקהילה הזאת למשאב ולא לאויב. תשקיע באנשים האלה. בסופו של דבר האנשים האלה יעבדו פה, ויכניסו כסף לכלכלה המקומית. ואם כבר נדבר במונחים שהישראלי הממוצע מכיר, יגיד פיתוח הנגב, יישוב הנגב, חבר'ה – האנשים האלה חיים בנגב. ואם יהיה פרוספריטי בתוך הנגב, הם יהיו חלק ממנה. לא יהיו חלק מהפרוספרטי הזה, הנגב תמיד יישאר מאחור.
קריינות: חיפשנו משהו טוב שנאמר על הבדואים לאחרונה בתקשורת. מבחינת התקשורת, השתלבות בצבא – כור ההיתוך השקרי של החברה הישראלית – היא הדבר הראוי היחידי לסקר.
ספא אבו רביעה: היכולות בחברה הבדואית הן פשוט פוטנציאל מפוספס. לא חסר לנו שום דבר, לא מבחינת יכולות אישיות, לא מבחינת יכולות אינטלקטואליות, אקדמיות. צריך לתת לזה ביטוי, צריך לתת לזה נראות חברתית. זה צריך לבוא יותר לידי ביטוי בשיח הפנים חברתי שלנו והשיח הישראלי כלפי חוץ. ואלה דברים שמתקיימים ומבעבעים, זה השינוי הבא בחברה הבדואית בנגב ואני חושבת שברגע שתהיה לאוכלוסייה הבדואית בנגב נקודת פתיחה שווה יותר השמיים הם הגבול.

סוף תמלול הכתבה: הבדואים: מיתוסים ועובדות – סדרת כתבות