הבדואים: נוודים – פולשים

תמלול הכתבה: הבדואים: נוודים – פולשים

קריינות: הם פלשו לפני עשרות שנים לאדמות המדינה ונמצאים שם ללא רשות. המשטרה מעיזה להיכנס לכפרים שלהם כדי להשליט סדר – רק באמצעות כוחות מיוחדים. אך כפי שכל ילד יודע, הם הרי נוודים, וככאלה מעולם לא הייתה להם זיקה לקרקע ובוודאי שלא בעלות עליה. לרובם יש צווי הריסה בשל בנייה לא חוקית, אך הם מצפצפים על החוק ולא נרתעים. המדינה פועלת לגביהם בסלחנות ואף מציעה להם תכניות שיקום ומעבר לערים חדשות, שהיא הקימה במיוחד עבורם, אך הם מתעקשים להישאר באוהלים ובפחונים ומסרבים ליהנות מהקדמה שמציעה האנושות.

עואד אבו פריח: את רואה את מבנה המגורים? פה אנחנו גרנו, זה האוהלים. האוהלים תמיד בכיוון צפון... כאילו צפון-דרום כזה. זה על פי החוק הבדואי. פה סבא שלי נולד, ואבא שלי נולד בדיוק פה. וזה הבארות שאת רואה, עכשיו תסתכלי על הדרכים.

קריינות: עואד אבו פריח, דוקטור לכימיה וראש המגמה לביוטכנולוגיה במכללת ספיר, מראה על גבי תצלום אוויר משנת 49' היכן גדל והיכן היה בית סבו. בתוך זמן קצר מגיע נציג המדינה מהסיירת הירוקה, לבדוק את הנעשה ולהרחיק את מסיגי הגבול.

עואד אבו פריח: זאת אומרת עכשיו לו מותר להסתובב ואני שנולדתי פה, אני ואבא שלי וסבא שלי ,אסור לנו להיות פה. הוא לא מסיג גבול, יהודי אחר לא מסיג גבול, אבל אני כן. אני עכשיו נקרא פולש. עכשיו, עכשיו הוא עשה אותי עבריין. את ההרגשה שלי אתם לא יכולים לצלם. אבל אפשר לראות את הידיים שלי שרועדות מרוב כעס.

קריינות: ההוכחה של עואד אינה רק מפות וצילומי אויר, אלא בית הקברות בו קבורים משפחתו – תושבי אל-עראקיב.

עואד אבו פריח: זה הקבר של אבא שלי, הוא נפטר ב-84'. זה של סבא שלי, הוא נפטר ב-76'. וזה הבן-דוד, יש לי שני אחים פה.

שייח סייח אל-טורי: מה שקבור פה, כולם משבט אל טורי. מי קבור פה? אבא של נתניהו? משפחה של ליברמן? של מי?

קריינות: נחזור מאה שנים לאחור, פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

מנצור נסאסרה: ב-1917 במהלך מלחמת העולם הראשונה, הבריטיים עשו מיפויים אפילו מהאוויר, לצרכים מלחמתיים בעצם. רואים כאן פריסה של שבטים בכל מקום. גבולות, אנחנו רואים גם מקורות כלכליים מאוד חשובים, אנחנו רואים גם עיבוד של אדמות, מערכת חינוך ובתי ספר.

קריינות: אין חולק על כך שהבדואים היו בעבר הרחוק נוודים, אך החל מהמאה ה-16 הם החלו להתפרנס מחקלאות, דבר ששינה לחלוטין את הקשר לאדמה.

אורן יפתחאל: כשעוסקים בחלקאות הנוודות משתנה מאוד, אנחנו קוראים לזה שלב חצי נוודי, ובשביל נושא הקרקע ונושא הזכויות במרחב זה קריטי, כי בשלב של חצי נוודות כשיש חקלאות, אנשים נשארים במקום קבוע. ברגע שנשארים במקום קבוע לפי כל דיני המקרקעין והצדק הטבעי גם, העניין שיש להם זכויות בקרקע.

עואד אבו פריח: המיתוס הזה שהבדואים נודדים, לא שייכים לקרקע, לי יש 3,000 דונם יש לי מסמכים ממאות שנים, לפני קום המדינה ב-700 שנה. איך יכול להיות שאני קניתי האדמה מלפני 700 שנה ואני נודד, מה אני נדדתי ולקחתי את האדמה ממקום למקום? הייתה בצורת נגיד באיזור מסוים, מי שנדד, חלק מהמשפחה לוקחים את הכבשים למקום שיש בו צמחים ויש בו עשבים. האנשים המבוגרים יותר נשארים באדמה שלהם, הצעירים חלק מהמשפחה נודד חוזר. תמיד היו מלחמות גם בין בדואים לבדואים. האדמה ידועה והיה ידוע מהגבול הזה לגבול הזה שייך למישהו.

קריינות: העותומנים הכירו בבעלותם של הבדואים על הקרקע וכך גם הבריטים. אך מה עם היהודים?

סנא אבן ברי: כאשר הגיעו בעצם יהודים לרכוש קרקעות, הם רכשו קרקעות ממשפחות בדואיות בנגב. ואז הרישום כן הוכר לצורך הרישום של אותו יהודי שקנה את הקרקע.

אורן יפתחאל: אם זה חצרים, אם זה גבולות, אם זה רביבים, אם זה משמר ואיכשהו בשנות ה70 כשהתחילו לעשות הסדר מקרקעין עם הבדואים, פתאום שכחו את זה.

סנא אבן ברי: באר שבע נקנתה ממשפחה ערבית בדואית והמדינה הסכימה לרשום את זה. כך שיש פה בעצם דו פרצופיות שהמדינה מכירה בבעלות הזאתי לצורך רכישה כאשר יהודי רוכש אותה אבל היא אינה מכירה בבעלות הזאתי כאשר בדואי תובע בעלות על הקרקע.

קריינות: דוח מ-1920 של "הכשרת הישוב", גוף שלא ניתן לפקפק בציוניותו, מצביע על כך שחלקים גדולים מהנגב מיושבים, מעובדים ונמצאים בחזקה בדוואית. בשנות השבעים הציעה המדינה לבדואים להגיש תביעות בעלות על הקרקע. כל בדואי שפנה לערוץ משפטי זה, קיבל תביעה נגדית מהמדינה ומצא עצמו בסבך משפטי. היה צפוי שבמערכת שלטונית שקובעת את כללי הבעלות - ידם של הבדואים תהיה על התחתונה. כך המדינה הפכה את הבדואים ל"פולשים" באדמתם, יצרה מעמד של כפרים שאינם מוכרים על ידה, ומערכת שלמה שעוסקת במתן צווי הריסה וכמובן בהריסה.

מפגין: תסתכלו לאנשים האלה בעיניים תראו מה אתם עושים להם
תסרב לפשע שאתם עושים עכשיו

סבאח אל עראקיב: אני התרגלתי להרס הבית, התרגלתי. אבל כשאני רואה את הילדים שלי, את השכנים, את אמי, אבי ואחי, הם כבר עייפים. ייתכן שאני עוד יכולה להיאבק ויש לי קצת כוחות, אבל מה עם הילדים? המדינה צריכה לרחם עליהם, צריכה לתת להם לבנות באדמות שלהם, לתת להם לחיות בשלום. למה הילדים שלנו אינם כמו ילדי היהודים? שיהיה לכל אחד את החדר שלו, את המיטה שלו, את המחשב שלו או הטלוויזיה? למה הלחץ הוא רק על הילדים הבדואים?  למה שילדינו לא יהיו שווים לילדים היהודים?

ספא אבו רביעה: מבנים במשך שנים את הבדואים כלא שייכים למקום, פורעי חוק, נוודים, לא שייכים למקום, לא שייכים למרחב הזה, שצריך לתרבת אותם באמצעות התכנון המודרניסטי מלמעלה שמיוצג על ידי אותה מדינה נאורה וליברלית שצריכה להפוך אותם להיות כביכול כמוה. יש פה הבנייה של האחר בצורה הכי אוריינטליסטית שאפשר להבנות אותם על מנת להבנות את העצמי, את הישראלי מולם כנאור, כליברלי שתפקידו להציל אותם מתרבותם הפרימיטיבית.

קריינות: המיתוס שהבדואים נוודים, הפולשים לאדמות המדינה – נבנה במשך שנים על ידי השלטון דרך מערכת המשפט, החינוך והתקשורת, כך שבעצם כמעט כולנו מאמינים לו. אבל גם אם נניח לעובדות, מה בסך הכל הבדואים מבקשים?

 אורן יפתחאל: כל התביעות שלהם יחד מגיעות לשישה אחוז מהנגב. אין פה שום איום, יש פה קבוצה שבסך הכל דואגת לזכויות שלה ההיסטוריות, הטבעיות, החומריות. ואם אנחנו מסתכלים על כל קריטריון של צדק חלוקתי, אז מגיע לבדואים הרבה יותר מעבר לתביעות שלהם. כי הם משהו כמו רבע מאוכלוסיית הנגב ושליש מאוכלוסיית מטרופולין באר שבע, יש פה התעקשות כוחנית וגם טיפשית מבחינת היחס מול הקהילה וגם פשוט לא נכונה לא היסטורית, לא משפטית, ולא תכנונית.

סוף תמלול הכתבה: הבדואים: נוודים – פולשים