תמלול הכתבה: עתליה בן אבא – אני מסרבת
עתליה בן אבא: זה לקחת על עצמי אחריות על מה הולך לקרות במדינה הזאת.
זה מצד אחד מלחיץ ומצד שני אני כאילו בסדר עם זה, אבל החיים שלי עכשיו הולכים להיות שונים.
זה מלחיץ שאני הולכת להיות בכלא צבאי לתקופה שאני לא יודעת מה היא.
אני לא חושבת שהפעילות הפוליטית שלי תסתיים אחרי שאני אסיים את התקופה בכלא.
כאילו אני פשוט חייבת לעשות משהו ומבחינתי, לעשות משהו זה לסרב.
אני עתליה בן אבא, אני בת 19 מירושלים וב-6 בפברואר אני הולכת לסרב גיוס מטעמי מצפון.
החלטתי לסרב להתגייס לצבא כי אני לא מוכנה לשתף פעולה עם המדיניות הדכאנית, והמפלה והגזענית של ממשלת ישראל בשטחים.
אני חושבת שכרגע, המצב שיש שם הוא אלים בצורה שהיא לא, כאילו, היא חסרת תקדים,
והיא לא הגיונית והיא לא משרתת, לא את האינטרסים הישראלים ובטח שלא את הפלסטינים.
ואני גם לא מוכנה לקחת חלק בזה ואני גם רוצה לעשות צעד פוליטי, שיוכל ליצור שינו של המציאות הזאת.
בעצם ע"י סירוב אני רוצה להפעיל לחץ פוליטי על הממשלה, כדי לקדם שינוי של המצב הזה ואת סיום הכיבוש וסיום המדיניות הצבאית האלימה בשטחים.
כאילו לא באתי מבית שהוא כזה נורא נורא שמאלני, כאילו ההורים שלי, שניהם היו בצבא.
הם שניהם אני חושבת, היו מעדיפים אם אני הייתי מתגייסת, אבל אח שלי הוא כזה מאד מאד פעיל פוליטית והוא, הוא בעצמו לא התגייס. ואני חושבת שזה היה, הייתה לזה השפעה מאד חשובה עלי, כי הוא פתאום הביא לבית את הקונספט הזה שבכלל קיים כיבוש.
כאילו זה כשהוא בא הביתה ואמר "הייתי בשטחים, ראיתי את הכיבוש וראיתי אני הדיכוי" זו פעם ראשונה ששמעתי על זה.
בתקופה האחרונה אני פעילה בשטחים, בבקעת הירדן ובדרום הר חברון ואני עדה למציאות שם וזו מציאות שהיא, היא מזעזעת כי אתה רואה אנשים שחיים בכלא, חיים בתנאים שאף אחד, פה, לא היה מוכן לחיות בהם. וזה, זה מזעזע כי, כי אני שם ואני מרגישה שאני חייבת לעשות משהו כדי לסיים את זה וכדי לשנות את זה.
כאילו יצא לי לראות מאחזים קמים ולדעת שהם לא חוקיים, לדעת שיש עליהם צו פינוי וגם לדעת שאני לא יכולה לעשות שום דבר כי כל, למרות שאני כל שבוע באה לשם ואני מתעדת את ההתקדמות שלהם ואנחנו מתקשרים לרשויות, כלום לא קורה.
ועשינו שם הפגנות, הפגנות לא אלימות, ונתקלנו בחזרה באלימות צבאית. כאילו, ריססו אותנו בגז מדמיע ומאחז עדיין שם והמאחז עדיין גדל. וזה כל כך פוגע בפלסטינים שחיים שם. וכאילו, אני פשוט חייבת לעשות משהו ומבחינתי לעשות משהו זה לסרב.
ואני חושבת שהרבה פעמים כשאנשים שומעים "סרבניות", הם חושבים שזה בנות שכזה שמתעלמות מהאחריות החברתית שלהן, שעושות מעשה שהוא מעשה אנוכי אבל זה ממש להפך מזה.
כי זה ממש לקחת על עצמי את האחריות החברתית של מה קורה פה, מה קורה עם החברה שלנו ומה המדינה שלנו עושה למיליונים של אנשים אחרים. ואני לוקחת את זה על עצמי ואני מתכוונת לעשות משהו שישנה את זה.
אני חושבת שלהיות חלק מהמערכת הצבאית, בכל תפקיד שהוא, גם אם זה בחיל חינוך, גם אם זה תצפתנית בלבנון, זה עדיין להיות חלק מהצבא.
זה עדיין להגיד "אני בסדר עם זה ואני בסדר עם מה שקורה פה" ואני לא מוכנה להגיד שאני בסדר עם זה. אני לא מוכנה "לעצום את העיניים" למה שבאת קורה, אלא אני לא, אני פשוט לא מוכנה ואני לא מוכנה לעמוד מנגד ויותר מזה אני רוצה לעשות משהו אקטיבי כדי לשנות.
ולסרב זה לעשות משהו אקטיבי כדי לשנות. כי זה, זה לעמוד ולהגיד "לא! אני לא מסכימה ואנחנו צריכים לעשות משהו שישנה את זה".
למי שהולך להתגייס עכשיו או בקרוב, אני חושבת שזה מאד חשוב שהם ישאלו את עצמם שאלות על זה. שהם ינסו להבין למה אנחנו בחברה שבה כולם הולכים לצבא, למה זה ההכרח החברתי שלנו.
זה חשוב להבין שיש דרכים אחרות, שאם אנחנו רוצים להגיע שוב, לביטחון אז יש דרכים אחרות. דרכים אחרות שהן הרבה יותר אפקטיביות מלבנות עוד חומות, מלעשות עוד מחסומים.
הייתי מציעה לכל מי שהולך להתגייס עכשיו, שיסע לסיור בשטחים, לפעילות בשטחים. לראות מה זה באמת לחיות שם. כאילו למה המצב שם הוא ככה ולמה זה שהמצב שם הוא ככה, משפיע כל כך עלינו. למה אם אנחנו רוצים לשנות את המצב שלנו, אנחנו צריכים גם לשנות את המצב בשטחים.
בעצם הרעיון של תנועת סרבנות כאילו, סרבניות שהן לא בודדות, הוא נורא נורא חשוב. כי הוא גם יוצר מצב שבו עוד סרבניות ועוד סרבנים יכולים להצטרף ולהגיע.
אני לא חושבת שהייתי מסרבת אם לא הייתי רואה את הסירוב של תאיר קמינר, אם לא הייתי קוראת את מה שהיא כתבה. כאילו זה ממש חשוב כי זה יוצר המשכיות.
אני לא עושה את זה לבד. אני עושה את זה עם עוד בנות שמסרבות וגם נשים וגברים, שלא מסרבים, עושים ביחד אתנו פעילות פוליטית. יש פה אנשים שבאמת רואים את המציאות כמו שהיא ורוצים לשנות אותה. גם אם, כאילו, אולי מה שאנחנו עושות לא יסיים את הכיבוש אבל הוא עושה התחלה של משהו, והוא נותן תקווה לשינוי. ואני חושבת שזה מאד מאד חשוב.
סוף תמלול הכתבה: עתליה בן אבא – אני מסרבת
עתליה, כל הכבוד לך. עבורי את, מעל לכול, אמיצה, גם רהוטה וברורה. הלוואי ותתמידי ללכת בעקבות הלב הנבון שלך.
מחשבותי על מעשיה של עתליה בן אבא
התבוננתי בראיון בן החמש דקות עימך. את רהוטה, מרשימה, מצודדת וכמובן מפגינה חמלה. את חושבת ״שהקורבן״ שלך יזיז את המערכות לכיוון החמלה שאת דוגלת בה. הטיעונים שלך סבירים ואין לי ספק שלא ניתן לשכנע אותך כי את פועלת מתוך רגש שמבעבע בתוכך אבל את חייבת לדעת שיש לכל פעולה תוצאה ואינני בטוח בכלל שמעשיך תורמים משהו לאלה שאת רוצה בטובתם.
אתחיל מכך שזו מדינת חוק דמוקרטית – בתור כזו את צריכה לעשות את הפעולות שלך במסגרת החוק. את בגיל שמותר לך להצביע בבחירות ולנסות לעשות נפשות למפלגה כזו או אחרת. אז אם יש לך דעה פוליטית כזו או אחרת מומלץ היה לבחורה בת 19 להפגין קצת צניעות. התבונה לא ניתנה לך בלבד. כל מה שאת חושבת שאת יודעת אנחנו כולנו לועסים הרבה דורות. אז קודם כל קחי את עצמך בפרופורציות הראויות ותשימי את הפתק שלך היכן שליבך נמצא. הדרך האנרכיסטית שבחרת לפעול איננה חוקית, איננה דמוקרטית ואיננה מכובדת כי היא חורגת ממנהל תקין.
את חיה בקהילה רדופה. העם היהודי הוא זן בסכנת הכחדה. כך היה בימי התנ״כ, כך היה בימי הרומאים וכך גם בעת החדשה. היהודים עברו איקויזיציות, גירוש והשמדה וזה פשוט נס שניתנה להם הזדמנות נוספת לנהל אורח חיים נורמלי. מדינת ישראל מספקת כמיטב יכולתה הגנה ליהודים ולישראלים, אבל על מנת לבצע זאת בתוך האוקיינוס המוסלמי הרוחש וגועש נדרשת תשומת לב מקסימלית כמעט מכל אזרח. כארבעים אלף מהנדסים עוסקים ביומיום בפיתוח אמצעי הגנה לשימור העם והמדינה. בכל משמרת כשלושה שנתונים עוסקים בהגנה על המבצר האומלל שלנו. מקריבים את זמנם ומרצם למען שמירה על הארץ והעם. ואת ילדה בת 19 נולדת לתוך מראית עין של שפע וביטחון פשוט התבלבלת. היית צריכה לבחור צד. זה לא שאנחנו הצד של הטובים, אבל אנחנו הצד שלך. הצד שדאג שלא יאכלו אותך וישחטו אותך כמו שיש חשש סביר שיקרה לכל אחד מאיתנו ללא המטריה שמספקת לנו מדינת ישראל. הבורות שלך נובעת מחוסר הבנה של גודל הנס שקרה לנו. החוצפה שלך שבחרת צד שלא אמור להיות הצד שלך. יש יותר ממיליארד מוסלמים שידאגו לאחיהם האומללים ואת תדאגי לאומללים שלנו. תדאגי לחתולי רחוב, תדאגי לקבצני תל אביב וירושלים. תדאגי למורים, לאחיות וכו׳. את פשוט בחרת צד. זה לא שאת חכמה ורואה משהו שאחרים לא רואים, את פשוט חצופה ואנרכיסטית וכפוית טובה. את חושבת שאת עוזרת למישהו אבל בעצם את בעצמך אומרת שאותם מאחזים גדלים והולכים ולא משנה מה את עושה. זה שאת ודומיך משלים את ערביי השטחים רק גורם להם להתעמת ולהנציח את הסיכסוך ולהחמיר אותו. מדוע יכולים לחיות בישראל מליון וחצי ערבים וביו״ש לא יכולים לחיות מליון וחצי יהודים? זה לא שמגיע להם מדינה וגם זה לא שהם יודעים להקים מדינה ולנהל אותה. הייתי נותן לך אינסוף דוגמאות ואסמכתאות אבל קצרה היריעה וגם אין טעם כי את ילדה עקשנית שחושבת שהיא עושה טובה למישהו. את לא ג׳אן ד'ארק ואת לא פורצת דרך את סתם ילדה עקשנית עם מצפון מקולקל כי הוא נתון לקהילה שלא רוצה אותך ולא זקוקה לך ואת גם לא עוזרת לקהילה זו בכלום. כל מה שאת מצליחה לעשות זה להחליש את הקהילה שלך פעמיים. פעם אחת בזה שאת לא תורמת ופעם שנייה בזה שאת הולכת נגד הקהילה שלך. זה לא שאת יודעת כיצד לשים סוף לסיכסוך. לא את יודעת ולא ביבי יודע וגם לא סתיו שפיר יודעת. אבל את חצופה וחתרנית. את לא ראויה לצוף שזכית לינוק עד כה. את לא מבינה כמה נסראללה צודק כשהוא מתאר את ההגנה שלנו כקורי עכביש. אנחנו פגיעים הרבה יותר ממה שאת מעלה על הדעת. חיינו פה בחיכוך גבוהה והדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שעון המצפון המקולקל שלך. כן, גם שעון מקולקל צודק לפחות פעמיים ביממה, ברור שיש גם צדק כלשהו אצלך. אבל זה לא הצד שלך. הם לא יגנו עליך ועל אחיך והורייך. אני יכול לספר לך אלף סיפורים ואין לי ספק שאת תמשיכי בשלך, כי אי אפשר לשכנע טיפוס כמוך.
אני רוצה לסיים בתיאור החרם שעבר סבא שלי בשנת 1936 כמשל שאולי יעזור לך להבין את יחסי הכוחות.
סבי דר״ ליאון מג׳רו פתח קליניקה בעיר העתיקה בירושלים בסימטא הפונה מרחוב הגיא לרובע הארמני בשנת 1920. הוא היה רופא יחיד שלן בעיר העתיקה וטיפל במסירות בכל תושבי העיר יהודים וערבים. תושבים ערבים מעמק הירדן תיכננו את בואם אליו לבדיקה וטיפול חודשים מראש. בשנת 1936 נעמד בסימטא מול הקליניקה ערבי עם כפיה שפניו מכוסים ורק עיניו רושפות הזעם היו גלויות ומאיימות על המטופלים. תוך שבועיים נאלץ סבי לסגור את הקליניקה ולעבור לרובע היהודי. יחד איתו עזבו את בתיהם עשרות משפחות ונסו על נפשן בעיקבות האיומים. לא היה מי שיגן עליהם אז והם ברחו על נפשם. נכנסתי עם סבא שלי ב 1967 לעיר העתיקה וצעדנו במורד רחוב הגיא ורחוב השלשלת שלושים שנה אחרי שנאלץ לנוס על נפשו כי לא הייתה הגנה. וראה איזה פלא, כל חנות עצרו אותנו נפלו על צוארו ברכו אותו דרשו בשלומו וביקשו להזמין אותו לחגיגה ולאות הוקרה על פועלו. מדוע ערבי אחד עם עיניים רושפות קילקל 16 שנה של דו קיום בן רגע ופתאום לכשחזרנו כחזקים ובלתי מנוצחים וכשאין חשש שמישהו עם עיניים רושפות יאיים הם היו כל כך חביבים? באותה שנה 1936 הוא כבר גר בשכונת ממילא מעבר לשער יפו. בפרעות נשרפה השכונה והמרכז המסחרי ולולא הכומר של הכנסייה – זו ששוחזרה כל כך יפה במרכז הקניון הוא היה מועלה באש יחד עם אימי ואחיה. אין צודקים פה יש צדדים ואת בצד הלא נכון. אני מניח שתמשיכי לשכנע את עצמך שאת תורמת משהו למצב בו נמצאים הערבים האומללים של יו״ש אבל האמת נראה לי שהם לא היחידים שצריכים אותך. יש עוד כל כך הרבה עוולות בעולם ואת בחרת לטפל בעוול שלא היה אמור להיות על האג׳נדה שלך מלכתחילה. את מבזבזת את זמנך ואת זמני ואת זמנו של בית המשפט ושל הצבא ויוצא שהתרומה שלך לאנושות היא סתם נזק נטו. נזק לקהילה שלך, אלה שעשו כל שביכולתם שתגיעי עד הלום, אלה שמחויבים להגנתך ושלומך. התבלבלת עתליה את זקוקה לתיכנון מסלול מחדש חייך הם טעות ויש בהם גם קורטוב של קלון כלפי הקהילה שהצמיחה אותך, כפויות טובה שכמותך.