יום חמישי   18-04-2019
תמלול הכתבה: עושות סדר – נשים בתקשורת

תמי מולד חיו: שלום לכן, וברוכות הבאות לעושות סדר. הפעם על נשים בתקשורת. בשנים האחרונות ניתן לראות יותר נשים על המסכים ואף בעמדות כוח, אלא שעדיין, על פי הנתונים, רק 38% מן העיתונאים הן נשים, ורק 30% מהדמויות המופיעות על המסך הן נשים. אלא שלא רק על הנוכחות צריך לדבר, אלא גם על תקשורת כשוק עבודה. תובעני מאד ובשנים האחרונות גם פוגעני. ללא ביטחון תעסוקתי, לעיתים גם ללא ביטחון פיזי אישי, יש סיכויים קטנים להצלחה והמעמד החברתי והמקצועי נשחקו. מה כל זה עושה לנו הנשים ומה המחיר שמשלמת החברה כולה? על כל זה ועוד נדבר היום. שלום לאורחות שלנו: ורד כהן ברזילי, מנהלת מרכז מדיה נשים ב"אנו" ושלום לענת סרגוסטי, עיתונאית.
-שלום
היי. תודה שהצטרפתן אלינו. אז מצד אחד יש שיפור בנתונים ולכאורה פרצנו את החומה. באמת?

ורד כהן ברזילי: אני לא חושבת שיש שיפור בנתונים, השיפור מה שאנחנו ככה רואות זה שהוא בא בגלים, לפעמים אנחנו קצת למעלה ולפעמים אנחנו קצת למטה, אבל לאורך זמן אין שיפור יותר מדי משמעותי, בטח ובטח אם אנחנו מדברות על ייצוג בתקשורת, אז כן מאד נח תמיד לדבר על המגישות, אבל מבחינת פרשניות מצבנו עוד עגום ורחוק מלהיות משביע רצון.
ענת סרגוסטי: אני חושבת שהמספרים לא מספרים את כל הסיפור, כי הדיון רק בספירת ראשים הוא חלקי ובעצם אנחנו לא מדברות על התוכן. כלומר, הספירת ראשים הזאת צריכה לבוא, שיחד איתה תבוא גם פרספקטיבה, גם תפישת עולם גם תוכן, בגלל זה אנחנו בעצם, בין השאר, חושבות שצריכות להיות נשים על המסך. כדי להביא את הזווית האחרת.
תמי מולד חיו: אז בואו נראה קטע מתוך שיחה שערכנו עם ד"ר רוני הלפרן מהתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב. נראה מה לה יש להגיד על ייצוג נשים במדיה.

רוני הלפרן: אנחנו רואות יותר נשים בתוכניות של חדשות ובתכניות של אקטואליה, אבל צריך לחשוב באיזה תפקיד, ובאיזה תנאים. זאת אומרת הן בדרך כלל בתפקיד המגישות ולא בתפקיד הפרשניות, זאת אומרת הן בדרך כלל בתפקיד אלה שמעבירות את רשות הדיבור של הסמכות ושל סמכות הידע מפרשן אחד לפרשן אחר, מבעל ידע אחד לבעל ידע אחר והתנאים החשובים שבהן הן נמצאות הם שהן תהיינה יפות מאוד. אין ספק שמדובר בנשים מאוד חכמות ומאוד מוכשרות, אין בכלל ספק, אבל זה שהכרחי להן גם להיות יפות, זה דבר שמקרין על שאר הדברים. כשאת עוברת ממסך החדשות והאקטואליה, שזה נגיד הדרגה הכי גבוהה של רהיטות ושל אינדיבידואליות שאני רוצה לקבל, ואני עוברת לפרסומות, שבלעדיהן שום דבר על המסך לא יתקיים, בפרסומות נשים חוזרות ומוצגות כאובייקטים יפים למבט, לא ממש חכמות, לא ממש אינטליגנטיות, מעצבנות, קשקשניות, מטופשות וכולי וכולי, בתפקידים קבועים של או אובייקט מיני או אובייקט אימהי. אבל מה שבעיני יותר חשוב, זה מה אני כאישה, כשאני פותחת את המסך ואני חושבת שאני בסך הכל רוצה לשמוע חדשות, או אני רוצה להקשיב לדיון בתכנית האקטואליה, או סתם לראות סדרה מגניבה, מה אני לומדת באופן אגבי? אני לומדת שכאשר מדובר במצב בטחוני רציני אסור לי לפתוח את הפה. הגברים מבינים כי הם היו בצבא, כי הם יודעים. נשים מדברות בעיקר בתוכניות בפרה-פריים, לא בפריים טיים בדברים שנחשבים דברים נשיים וכולי וכולי. נשים שוב ושוב נדרשות לדבר על היחסים שבין עבודה וקריירה ובין בית. בית שוב מקבל איזה גלוריפיקציה על המסכים בכל מיני הקשרים. יש המון תכניות שמתעסקות באימהות, שמקדשות את האימהות, זאת אומרת זה אפילו לא הורות, אלא החשיבות של האימהות.

תמי מולד חיו: אז ד"ר רוני הלפרן אומרת שצריך להסתכל על המצב באופן הרבה יותר רחב. ולא רק על עיתונאיות, אלא על הרצף. על הרצף של הנשיות כפי שמופיעה על המסך, וזה כולל גם פרסומות, זה כולל גם סדרות, ושם נשים מופיעות או כאובייקט מיני או כאובייקט אימהי ובעצם זה משדר מסר מאד ברור לצעירות. מצד שני, יש גם נשים מאד חזקות על המסך היום, אולי לא מספיק, אבל יש גם ייצוג נשי אחר. האם ההבנייה החברתית היא באמת, כמו שמתארת רוני, עדיין הבנייה חברתית לכיוון הארוטי מיני או האימהי, או שאנחנו כן מצליחות לראות איזה שהוא סוג של סדק במובן של מה אנחנו משדרות לצעירות?
ענת סרגוסטי: אני חושבת שזה גם וגם. אני חושבת שהרבה פעמים נשים שמשדרות כאילו את המיניות הזאת הן נשים מאד עצמאיות ועוצמתיות, תסתכלי על בר רפאלי למשל, שהיא כאילו נופלת לתוך סטריאוטיפ הברבי, כמו שאנחנו אומרות, ורוני הלפרן הרבה מדברת על זה, אבל היא אישה מאד חזקה, היא אישה עצמאית, היא אישה עשירה מאד, אישה שמחליטה על גורלה ועל צעדיה, אישה שמתכננת את החיים שלה. או מדור אחר פנינה רוזנבלום באותה מידה, גם היא כאילו, שוב במרכאות פתוחות סגורות, נופלת לתוך סטריאוטיפ הברבי אבל שוב היא אשת עסקים, אישה חזקה, זאת אומרת הרצף הזה הוא טיפה יותר מורכב מהדבר הזה של נשים רק נופלות לתוך הסטריאוטיפ הזה. ויש נשים על המסך, לצערי העובדה פה כן עניין של ספירת ראשים הוא חשוב, מכיוון שיש כל כך מעט, אז כשאת אומרת צעירה אומרת "הו אני רוצה להיות אילנה דיין" או "אני רוצה להיות תמר איש שלום", את אומרת איזה סיכוי יש לה להחליף אותה? כי תמר איש שלום היא אישה מאד צעירה והיא מן הסתם תהיה עוד הרבה שנים על המסך איזה סיכוי יש... את יודעת, זה או היא או היא.
תמי מולד חיו: אבל במובן מסוים קורה משהו גם תהליך הפוך, למשל הקמת תא העיתונאיות שהוא בעצם מייצג צורה אחרת לגמרי של הסתכלות. אנחנו לא אחת מול השנייה אלא אנחנו עובדות אחת עם השנייה. אנחנו מוותרות בעצם על המאבק הזה שהכתיבו לנו כאילו לנשים יש רק מספר מקומות מוגבל. לא, אנחנו לא מקבלות את ההחלטה הזו. אז איך בעצם תא העיתונאיות קם בעצם במסגרת של אג'נדה ואחר כך מרכז מדיה נשים ב"אנו", איך הוא קם?
ורד כהן ברזילי: אני יכולה להגיד שברמה האישית מה שבעצם הוביל אותי לתא העיתונאיות ממש בהתחלה, עוד כשהוא היה בשלב הרעיון, זו הייתה דווקא איזה שהיא תחושה מאד מאד קשה שאני חשתי כעיתונאית, של בדידות מאד גדולה. בדידות מול המערכת כשלפעמים גם עשו לי עוול, גם בנושא של ייצוג. זאת אומרת שאמרו לי לא את תעמדי ותייצגי אותנו, יש לנו איזה שהוא פרופיל של מי שאמורה לייצג אותנו, את לא מתאימה לזה, זה לא משנה אם את כתבת ואת חרוצה ואת מביאה אפילו סקופים. באיזה שהוא שלב הרגשתי שאני מספיק חזקה לבוא מבחוץ ולעזור בעצם לשנות את הדברים מבפנים ושהדרך היחידה לעשות את זה באמת זה לגבש איזה שהוא תא סולידרי, שבו אנחנו נשב יחד, אנחנו נדון גם מה הם הנושאים שהם הכי חשובים מבחינתנו, גם מחוץ, על המסך על המרקע וגם מאחורי הקלעים כי יש קשר הדוק בין הדברים שקורים מאחורי הקלעים ועל המסך, ואיך אנחנו עושות את זה. בהקשר הזה אני חושבת, שעצם אקט הסולידריות של תא העיתונאיות שפועל כמעט שלוש שנים, זה הדבר החשוב ביותר, זה ההישג החשוב ביותר, ואני לא מקלה לרגע אחד מההישגים של הנושאים של העלאת מודעות להטרדות מיניות וכולי וכולי, שהם נושאים מאד חשובים, אבל עצם ההתארגנות עצמה ששורדת ומצליחה ומראה גם מתוך תא העיתונאיות יצאו כל כך הרבה יוזמות אחרות- "אחת מאחת" "תא התחקירניות" "פורום הקולנעניות" שגם ראו ו... זאת אומרת זה נתן איזה שהיא גושפנקא לנשים אחרות לחבור יחד ולפעול כקבוצה אחת גדולה וחזקה.
תמי מולד חיו: אז השאלה אבל היא האם באמת קבוצה או התארגנות כזו שהיא על רקע מגדרי והיא לא באמת מקצועית, זאת אומרת זה לא תא שעוסק בייצוג המקצוע, אלא בייצוג נשים במקצוע, יכול להביא באמת לשינוי? לא רק במצב של התחושה האישית של כל אחת מאיתנו, אלא גם במבנה בכלל של שוק התקשורת?

ענת סרגוסטי: וואו, זה, את יודעת, זה חזון אחרית הימים, אבל לדעתי כן...
תמי מולד חיו: אבל זה החזון?
ענת סרגוסטי: בלי ספק זה החזון. בלי ספק זה החזון ואני חושבת שיש לו כוח גם חברתי בגלל הנראות של התקשורת, ובגלל המקום המיוחד של התקשורת בחברה. ובגלל, את יודעת, שנשים עיתונאיות הן... אני חושבת שבשונה ממקצועות אחרים, את נמצאת שם עם השם שלך, זאת אומרת הקרדיט שלך והמוניטין שלך הוא השם שלך בעצם.
תמי מולד חיו: מה שהופך שיתוף פעולה למאד מאיים ובעייתי.
ענת סרגוסטי: מאד מאתגר כי לפעמים אנחנו נאבקות אחת בשנייה על סיפורים, זאת אומרת אני רוצה שהסיפור שלי יהיה אצלי ולא אצלה, ולכן זה כל כך כל כך עוצמתי העניין הזה, ולכן זה גם כל כך יחסית, שוב אני אומרת בזהירות רבה, מצליח עד עכשיו. בגלל הסולידריות הזאת.
ורד כהן ברזילי: אני רוצה רק להתייחס לשאלה הקודמת שהיא כאן גם מתקשרת למה שאנחנו מדברות עכשיו. זה שאני לפעמים מסתכלת על העולם מנקודת מבטה של בתי בת האוטוטו 12. אני כן עושה הפרדה בין חדשות לבין פרסומות ותוכניות טלוויזיה, לא שאני אומרת ששם המצב טוב. אני חושבת שעצם העובדה שהחדשות זה מרכז ההווי הישראלי ומרכז הבית ואנחנו כולנו מתכנסים בשעה שמונה בערב לשמוע ואני חושבת שעצם העובדה שהיא לא רואה שם נשים שמפרשנות את המציאות זה דבר מאד מאד משמעותי. כשמגיעים לדברים שלכאורה הם הדברים הרציניים של בטחון וכלכלה וכולי, שכל היושבים, כל הפרשנים חמורי סבר, אין שם אישה, או כמעט שאין שם נשים, שבעצם מסבירות לה את המציאות ולכן אני חושבת שהיא לא מרגישה... שהיא לא רואה את החשיבות של הנוכחות שלה כאילו.
תמי מולד חיו: וזה במובן מסוים גם לא אומר "יש לך רשות להביע עמדה ודעה בכל דבר". וזאת אחת הבעיות שאנחנו בכלל כעיתונאיות נתקלות הרבה פעמים עם נשים כשאנחנו רוצות לראיין אותן. "זה לא תחום המומחיות שלי" הן יגידו או "תראי, יש איזה פרופסור או דוקטור שערך מחקר בדיוק בתחום, אולי תדברי איתו" איכשהו נשים לא באמת משתפות פעולה עם המאמץ של נשים שנמצאות מאחורי המיקרופון ומנסות כדי להביא אותן לקדמת הבמה. עכשיו לצורך הדבר הזה הוקם מרכז מדיה נשים שהוא מאגר של נשים מומחיות, אבל אנחנו עדיין לא רואים את השינוי הזה במערכת, במערכות החדשות השונות. מה השינוי שצריך לקרות כדי שחדשות בעולם שבו המודל העסקי הוא שצריך רייטינג, יהיה כדאי לחדשות להציג גם פנים של נשים בתחומי בטחון למשל, בתחומי משטרה, בטחון אישי או כלכלה? נושאים מן הסוג הזה.
ענת סרגוסטי: אני חושבת שלהגיד באופן גורף שאנחנו לא רואות את השינוי זה לא נכון. אני חושבת שאנחנו כן רואות את השינוי ובכל פעם, או כמעט בכל פעם שהופיעה אישה שדיברה בנושא צבא ובטחון או נושאי מדיניות חוץ, היא אמרה משהו אחר. זאת אומרת בדרך כלל היא הביעה עמדה אלטרנטיבית, היא לא שרה יחד עם המקהלה של הגברים שגדלו במסדרונות הצבא ולבשו חאקי הרבה מאד שנים ואכלו מאותו מסטינג, היא מביאה משהו אחר איתה ואני חושבת שזה, אפרופו תוכנית עסקית, זה הערך המוסף שאישה יכולה להביא, קצת לפתוח את הספקטרום ולעשות טיפה יותר עניין באולפנים ואולי ליצור גם וויכוח, את יודעת, הם כולם רוצים את השואו הזה.
תמי מולד חיו: אבל אולי האולפן, בסופו של דבר הדרך שבה נבנה הפאנל סביב המיקרופונים, הוא נועד כדי לגרום לאנשים להקשיב. כדי לראות, כדי לפתוח, כדי לא לזפזפ, כדי שהם ישארו בזמן הפרסומות, כי בסוף זה מה שחשוב.
ענת סרגוסטי: אבל כשכל המקהלה אומרת את אותו דבר, כשיושבים ארבעה גברים וכולם אומרים אותו דבר, את יודעת, זה לא מייצר רייטינג, זה לא מעניין, זה משעמם. אני, לתפישתי זה משעמם, את רוצה שיאתגרו לך קצת את החשיבה.
תמי מולד חיו: אז מבחינת מודל עסקי זה כדאי
ענת סרגוסטי: מבחינת מודל עסקי. אפרופו זה, את יודעת, כל המחקרים של החברות הגדולות בעולם, החברות העסקיות בעולם, מראות שככל שיש לך מגוון יותר גדול של אנשים שעובדים, יש לזה ערך מוסף מאד מאד גבוה כלכלית. זה מעלה את ערך החברה, זה מעלה את הרווחים שלה, זה מעלה המון המון דברים, יצירתיות וכולי וכולי. אין ספק שזה מודל מנצח, פשוט בארץ אנחנו כל כך מקובעים, בעיקר בנושאים ביטחוניים. כל כך מקובעים, כל כך מבוהלים, כל כך כל הזמן מדקלמים את אותם טקסטים ואת אותן תפישות עולם ואת אותו, את יודעת, מודל של הרתעה וכח ועוד כח ועוד הרתעה ועוד כח ועוד כח ועוד כח עד שאנחנו כבר אטומים מלפתוח את עצמנו, לפתוח את הסדק הזה לקולות אחרים שאולי יביאו איזה... אולי... הכח הזה לא עזר, אז אולי ננסה משהו אחר.
תמי מולד חיו: אז תראו, אנחנו מדברות על תפקידן של עיתונאיות, ומדברות על תקשורת, וזה נראה עולם נורא זוהר כלפי חוץ. אבל האמת היא שמדובר בשוק עבודה מאד קשה, ואני חייבת לומר שב-30 שנה שאני בתחום הזה, עולם עבודה שהולך ומדרדר בצורה קשה. היום כמעט ואין משרות קבועות, השכר הוא מאד נמוך, התחרות היא ממש אחד נושך בגרונה של השנייה לצורך העניין. תחושת חוסר בטחון פיזי, ראו מקרי ההטרדות המיניות, ואז נשאלת השאלה... וזאת שאלת תמיד הביצה והתרנגולת, האם ככל שהעולם הזה נפתח יותר לנשים ככה חלה הדרדרות בתנאי ההעסקה? או לחילופין, שחלה הדרדרות בתנאי ההעסקה ולכן נשים מעיזות ונכנסות פנימה או גברים מפנים את הדרך כדי לתת לנשים להיכנס.
ענת סרגוסטי: אני חושבת שזה לא זה ולא זה. עולם התקשורת, פשוט עולם התקשורת עולמית הוא עולם שמשתנה לנו לנגד העיניים, הוא נחלש בכל העולם, לפחות התקשורת הממוסדת המסורתית, מה שנקרא תקשורת אולד סקול היא מאד נחלשת והיא לא מקום עבודה בטוח גם לגברים. זאת אומרת זה לאו דווקא הכניסה של הנשים, כמו שאנחנו ראינו בתחומים אחרים כמו משפטים, אנחנו רואים את זה עכשיו ברפואה מאד חזק, אגב בכל תחומי הרפואה. אני חושבת שבתקשורת...
תמי מולד חיו: זה סיפור אחר
ענת סרגוסטי: בדיוק, נוסף לזה עוד רובד של משבר כלכלי עולמי בעולם התקשורת.
תמי מולד חיו: תראו, אחת השאלות החשובות, ואנחנו נראה עוד פעם קטע מתוך השיחה עם ד"ר רוני הלפרן, זה מי בעצם אחראיות לעשות את השינוי? האם באמת זה הוגן ונכון לצפות דווקא מהנשים שעשו את זה, אלה שבשיניים ובציפורניים הצליחו לפרוץ את הדרך, אם דווקא הן צריכות לשאת באחריות.

רוני הלפרן: הייתי שמחה לצפות שנשים בתפקידים, בטח בתפקידי מפתח, ישתמשו במקום הזה כדי לייצר תוכן אחר, אמירה אחרת, מתוך פרספקטיבה אחרת. מתוך הפרספקטיבה שלהן כאחרות בתוך השיטה ובתוך הסדר. כדי שזה יקרה, כלומר שהנוכחות שלהן תהיה לא רק כמותית אלא גם איכותית, שתהיה משמעות לאחרות שלהן. כדי שזה יתקיים צריכים להיות שני דברים לפחות: האחד, צריכה להיות תודעה. ותודעה היא לא תמיד דבר שפשוט מפציע מתוכך, אלא הוא הרבה פעמים עניין של לימוד והבנה, זאת אומרת את צריכה לראות את המפה היותר רחבה, את סדר הדברים היותר גדול, בשביל להבין את האופן שבו החוטים עובדים ואיך השיטה אחראית על המיקומים שלך כאישה. עכשיו הדבר השני זה שהרבה פעמים כשנשים כבר זוכות לאפשרויות, הן כל כך שמחות, הן מזהות, זה סינדרום סינדרלה, הן כל כך שמחות בהזדמנות שנפלה בחלקן, הן יודעות שהן שייכות למיעוט שקיבל את האפשרות, שהן לא מעזות להתחיל לקרוא תיגר על בעל הכוח שנתן להן את האפשרות. הן גם יודעות שהאפשרות הזאת היא שבירה, יש להן תחליף ואם הן יעשו יותר מידי בעיות וישאלו יותר מידי שאלות ויגידו דברים שלא נעים לבעלי הכוח, כלומר לבעלי הכסף, לשמוע, אז באמת, הן יש להן תחליף. ולכן צריך לראות שגם הן עובדות בתנאים לא פשוטים. לכן אני לא חושבת שהן אפילו יודעות ושותקות. לא באינטרס שלהן הרבה פעמים לדעת או להחזיק עמדות שמאתגרות את הסדר, כי הן יישמטו מתוך הסדר. אני חושבת ששינוי יכול לקרות והוא צריך לקרות בו זמנית בכמה הקשרים, הוא לא יכול לקרות במקום אחד. אני דווקא לא תולה הרבה תקווה בכנסת או בחקיקה, אני חושבת שזה הרבה פעמים קורה מלמטה. אז קודם כל הדיבור הזה שלנו, שהוא הרבה פעמים מתרחש בשוליים אבל הוא מחלחל. אני נורא שמחה לראות מה קורה בתוך הרשתות החברתיות. זאת אומרת הרבה דברים צמחו משם. זאת אומרת נוצר, זה מין שיח שעולה מלמטה, עם תודעה שמצמיחה קולות ומאפשרת לקולות להתחבר זה לזה, זו אפשרות חדשה שנולדה במדיה החדשה.
תמי מולד חיו: ד"ר רוני הלפרן אומרת בעצם שהציפייה, שכאילו הנשים שעשו את זה כבר צריכות לשאת באחריות לשינוי היא מוגזמת והיא לא הוגנת אפילו. עד כמה באמת זה הוגן הציפייה שלנו מאלו שעשו את זה?
ענת סרגוסטי: קודם כל אני לא מצפה מאף אחד חוץ מאשר מעצמי, זה בתור כלל לחיים. אני אומרת אם אני מספיק חורה לי אז אני אהיה האקטיביסטית הזאת שתעשה את זה. שנית אנחנו תמיד צריכות לדעת שאנחנו חלק בשרשרת, זאת אומרת היו שם לפנינו, אנחנו יכולות ללמוד לקח או שיעורים ממי שהיו שם לפנינו ועשו את זה בצורה כזאת או אחרת, ולקחת את זה איתנו ולהתקדם עם זה קדימה. ושלישית, נשים זה לא נושא של נשים, זאת אומרת החוסר שוויון המגדרי, זה דבר נורא חשוב להבין אותו, חוסר שווין מגדרי זה בעיה חברתית כוללת. של גברים ושל נשים כאחד. כמו שהטרדות מיניות זה לא עניין של נשים, כמו שחוסר שוויון בשכר זה לא עניין של נשים, זה עניין חברתי. ואם הגברים לא ילכו איתנו שכם אל שכם, את יודעת, זה לא יקרה, כי גם הילדות האלה יש להן אבא, לא רק אמא הרבה פעמים. אז זה כמובן צריך להיות משהו מאד סולידרי, אני שוב לא מצפה מאף אחד כלום חוץ מעצמי. מי שמעצבן אותה צאי לעשות את השינוי ואת המהפכה הזאת.
ורד כהן ברזילי: למרות שאני חושבת שאני כן רואה את זה שתחת המטרייה הזו של מרכז מדיה נשים כן יש עוד תאים שפועלים, אני חושבת, אני רואה את זה כבר כרגע נרקם, שכן ניתן לדבר באמת במונחים של קהילה. קהילה זה דבר יותר גדול, יותר משפיע, כמובן שזה לא מבטל את כל תא לגופו, אבל אני חושבת שבמובנים מסוימים ברגע שאנחנו קהילה גדולה וסולידרית אז אנחנו נוכל לשנות יותר. אני מאמינה פשוט בזה שצריך לשלב את שתי הדרכים, לא צריך רק לבחור בדרך אחת.
תמי מולד חיו: טוב הגענו ממש לסיום, אנחנו יכולות לומר שאנחנו ממש עדות לסדקים בחומה הזו הגברית שהוצבה בפני נשים בעולם התקשורת. אלא שאנחנו רק בתחילתו של תהליך השינוי ועדיין עדיין צריך לוודא שהייצוג הנשי ישתנה בכל המרחב הציבורי, בטח בתקשורתי, אבל לא רק בחדשות. וצריך גם לדאוג לביטחון התעסוקתי של העובדות והעובדים בתחום הזה, וגם לביטחון האישי שלהם בתחום הזה. אולי השינוי שמסמלות נשים הוא פתח, הוא התחלה, שמסמלות הנשים העיתונאיות. נשים שרואות בנשיות שלהן כח, לא מכשול, לא מעצור, ואולי זה יוביל לשינוי שיאפשר את ההוספה של כל הקולות האחרים שכל כך כל כך חסרים בציבוריות הישראלית בכלל ובטח על המסך.
תודה רבה ורד, תודה רבה ענת, ותודה רבה לכן שהצטרפתן אלינו. עד הפעם הבאה.

סוף תמלול הכתבה: עושות סדר – נשים בתקשורת

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית