יום שלישי   11-08-2020
תמלול הכתבה: סדר חברתי 15/4/2015

מגיש: השבוע ב"סדר חברתי":

מגיש: יום השואה 2015 - שימור הזיכרון ודחיקת הלקח
מגיש: 67 שנים לפרשת דיר יאסין
יהודה שנהב-שהרבני: התקרב אליו הקצין, כיוון אקדח לראשו, ורוקן לתוכו חמישה או שישה כדורים.
מגיש: מהמחסום לבית החולים - הכתבה המרכזית.
עימאד טאופיק ביידה: אני לא יכול להסתכל כל יום על היד של הבן שלי הכואבת. זה גם כואב יותר מכסף.
מגיש: תכנון עירוני בעיניים מגדריות.
עינת קליש רותם: בכל ההיסטוריה של התכנון, מי שתכנן היה העולם הגברי, ואם אני אהיה יותר מדויקת, העולם הגברי הלבן.
מגיש: זו הארץ שלי - הקרנת טרום בכורה.
תמרה ארדה: אני חושבת שאכן מערכת החינוך הישראלית שיש לה את היכולת היום לעודד לפתרון ולראייה אחרת, לא עושה את זה.
מגיש: השתתפות בטקסי יום הזיכרון והדלקת המשואות

"סדר חברתי" - מהדורת האקטואליה של הטלוויזיה החברתית.

שואה וחרפה
מגיש: ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2015 חיים בישראל כ-189,000 שורדי שואה. רבים מהשורדות והשורדים חיים בעוני, סובלים מבעיות רפואיות, פיזיות ונפשיות, שהן תוצר ישיר מהשואה. למרות זאת, מחציתם מאמינים, כי המדינה צריכה לסייע לקשישים, שאינם שורדי שואה, באותה מידה שהיא מסייעת לשורדים. ארבעים ושישה אחוזים מהשורדים מאמינים, כי הדורות הבאים בישראל, לא יזכרו את השואה לאחר לכתם.
זיכרון השואה, המונחל לכל ילדה וילד, נותק מהלקחים שיש להסיק ממנו. גזענות, התנשאות ועליונות, הגבלות והפרדה, שליטה ודיכוי האחר, גירוש מבקשי מקלט - כל אלו לצערנו, לא חלפו מהעולם עם תבוסת הנאצים, אלא קיבלו ביטויים מתוחכמים וצידוקים לקיומם. הגיע העת שיום השואה לא ייועד לשם הזיכרון בלבד, אלא גם לדיון במנגנונים החברתיים, שמאפשרים לנו לדחוק את לקחי השואה המוסרים מסדר יומנו.

67 לדיר יאסין
מגיש: ולזיכרון אחר. בשבוע שעבר, ציינו יהודים ופלסטינים, במהלך סיור זיכרון, 67 שנים לפרשת דיר יאסין. מה שניראה כאן כישיבה תמימה של תנועת חב"ד היה עד לשנת 48 אחד משני בתי הספר של הכפר הפלסטיני דיר יאסין, היום - כפר שאול, שכונה ירושלמית. בדיר יאסין נטבחו על פי הערכות שונות, בין 80 ל-110 תושבים בהם נשים, ילדים ותינוקות ע"י אנשי הלח"י והאצ"ל. ע"פ התיעוד ההיסטורי, "ההגנה" הייתה מודעת לעומד להתרחש ואפשרה את המעשה.

עמר אע'באריה: אעישה רדוואן, סבחה רדוואן, חאמד זוכראן, פאת מעיד...
מה שקרה בדיר יאסין, זה לא המקרה היחיד ולא החריג ביותר ולא הראשון ולא האחרון.

מגיש: בספרו של סלמאן נאטור "הזיכרון שוחח איתי והסתלק" שהושק במהלך הסיור, מתוארים מקומות נוספים שגם בהם בוצע טבח כגון רמלה ועילאבון.

יהודה שנהב-שהרבני: "הוא התמוטט על האדמה אל מול כל האנשים והתחיל לפרפר כמו ציפור גוססת. התקרב אליו הקצין, כיוון אקדח לראשו, ורוקן לתוכו חמישה או שישה כדורים. היריות הפחידו את האנשים, דרשו מהם להרים ידיים, הפחד שבר את ליבם."

אילן פפה: והעובדה שחבורה כל כך גדולה שלוחמים יהודים ב-'48, 3 שנים אחרי השואה יכלה בכזו קלות לעשות דה-הומניזציה לילדים, לנשים, לתינוקות מעוררת בנו את הצורך להבין באיזו מהירות הדבר הזה יכול להתרחש וכמה קשה אחר כל לעקור את זה מקרבנו. ומי שרוצה שיהיה שיח ושיג על זכויות אדם וזכויות אזרח במזרח התיכון, לא יכול להוציא לא את ישראל ולא את הציונות ולא את הממשלה הישראלית מרשימת הפושעים, שמבצעים פשעים כנגד האנושות כמו אחרים באזור הזה. והדרך היחידה כנראה למנוע אסונות כאלה בעתיד, היא להחזיר את ההומניזציה, את האמון בכך שמי שעומד מולך, הוא קודם כל בן אדם.

מגיש: אירוע השקת הספר "הזיכרון שוחח איתי והסתלק" יתקיים, בערב יום העצמאות במשרדי עמותת זוכרות בנוכחות המחבר סלמאן נאטור והמתרגם פרופ' יהודה שנהב-שהרבני.

מהמחסום לבית החולים
מגיש: הכתבה המרכזית במהדורה, מציגה את האתגר עימו מתמודדים פלסטינים מהגדה ומעזה בהשגת טיפול רפואי מעבר למוצע ברשות הפלסטינית. אחרי שנים תחת כיבוש ודיכוי, הם נאלצים להתמודד עם בירוקרטיה והשפלה, ולבקש סיוע רפואי מהעם הכובש.

קריינות: שרית רמתי מתחילה את השבוע שלה מוקדם בבוקר. היא מסיעה חולים פלסטינים מהמחסומים בגדה לבתי החולים בישראל.
שרית רמתי: זה השם של החולה שאנחנו לוקחים, בדרך כלל זה ילדים עם המשפחות שלהם.
קריינות: שרית היא אחת מ-600 מתנדבים ב עמותה "בדרך להחלמה". היא מגיעה אל המחסומים נעלין, תרקומייה ושער אפרים. הבוקר היא נוסעת למחסום אייל.
שרית רמתי: אני נחשפתי לאנשים, למשפחה, להורים שדואגים לילד שלהם. שום דבר שהוא שונה ממה שאנחנו...מהיום יום שלנו. פשוט מדברים שפה אחרת. אין לנו שום כוונה להיכנס לפוליטיקה, זה גם לא ארגון שהוא פוליטי.
קריינות: אבל במציאות שלנו הכל פוליטי. אנחנו נמצאים במעבר אייל לא רחוק קלקיליה, ממש על הקו הירוק. כאן במעבר אייל עוברים כל יום מעל ארבעת אלפים פלסטינים לישראל. אחד מהם הוא עימאד אביו של כראם ששבר את ידו.
עימאד טאופיק ביידה: עשו לו ניתוח בבית החולים בקלקיליה. אחרי ארבעה חודשים "אמרו לנו אנחנו לא יכולים לעשות לו כלום".
עימאד טאופיק ביידה: "אמרו לי בשניידר יש דוקטורים טובים, חזקים, מטפלים טוב", אז אמרתי נקח אותו לשניידר.
קריינות: הרשות הפלסטינית מעניקה בדרך כלל כיסוי כספי לתושביה עבור טיפולים מורכבים בישראל, אבל לא כך היה במקרה של כראם.
עימאד טאופיק ביידה: אני יודע המון כסף, אבל משהו כואב, אני לא יכול להסתכל כל יום על היד של הבן שלי כואב, לא ישר, עקום. זה גם כואב יותר מכסף.
קריינות: בשנה האחרונה, העמותה "בדרך להחלמה" הסיעה יותר מ-8,000 חולים מעזה והגדה המערבית – רובם ילדים. מלאך נופל רק בת שלוש וכבר שנתיים וחצי מטופלת בשיבא. היא סובלת ממחלה נדירה במערכת העיקול. לדברי אמה בית החולים ברמאללה לא יכול לספק מענה.
מנאל נופל: הבת הראשונה שלי נפטרה אחרי 40 יום. היא הייתה בת 40 יום, לא אבחנו את מצבה, ולא ידעו מה המחלה שיש לה, אצלנו ברמאללה ונפטרה אחרי 40 יום. הילד שנולד אחרי שתי הבנות, קלה גם הוא באותה המחלה, לקחנו אותו לבתי החולים, ואבחנו אותו בהדסה, לא הספקנו לדעת איזה מחלה יש לו ולהתחיל לטפל בו. אז העבירו אותו לרמב"ם אבל מצבו היה קשה אמרו שהוא לא ישרדו השתלה. הוא היה בן שישה חודשים.
קריינות: מלאך עברה בהצלחה השתלת מוח עצם. היום היא מגיעה לטיפולים רק פעם בשבועיים.
מנאל נופל: ההסעות, היציאה המוקדמת שלנו מהבית, הוצאות ההסעות, כל זה קושי, מכל הצדדים.
קריינות: מאז צוק איתן מדיניות הכניסה לישראל השתנתה – האישורים בוטלו ונדרשה הערכה מחודשת של המדיניות.
יובל רוט: אם אנחנו הרסנו להם את הבית למשל או הרגנו להם משהו ממשפחה, וברגע שאחד מהתנאים האלה מתקיים, אז בעיניים ישראליות, הפוטנציאל לנקמה גדל.
קריינות: גם מדיניות הכיסוי הכספי מטעם הרשות הפלסטינית הוקשחה. יש עדיפות ברורה לטיפולים במסגרת הרשות.
יובל רוט: אני תומך בגישה שצריך לבנות מערך רפואי ברשות הפלסטינית, כי בסופו של דבר זה מבחינתי, נקרא לזה החזון, שיהיה להם את אותם השירותים שיש לנו. עדיין אין להם לא את הציוד או את הידע.
קריינות: כל פעילות העמותה לא הייתה אפשרית ללא נעים, שותפו של יובל בצד הפלסטיני.
נעים אל ביידה: איברהים חסיבא שהוא בן חודשיים.
קריינות: לנעים קוראים בכפר "איש השלום". הוא אינו מאמין בנקם ושנאה, למרות שיש לו סיבות לכך.
נעים אל ביידה: הבן שלי בגיל 5 קיבל דקירות מנשק של חייל ישראלי ואושפז בבית חולים. בגיל 5 חודשים! כי באו לעצור את האח שלי ועשו חיפוש בבית שלי והחייל לא ידע, שיש תינוק במיטה של תינוק, אז התחיל לעשות חיפוש עם הנשק שלו. דקר את הילד כמה דקירות בנשק.
קריינות: נעים הצטרף לעמותה בדרך להחלמה לפני ארבע שנים, כשבן של חבר חלה בסרטן ונזקק לטיפול יומיומי בבית חולים בישראל.
נעים אל ביידה: הוא הרוויח 2000 שקל בחודש ואם הוא היה נוסע כל יום, הוא היה לשלם פי חמש מהסכום הזה.
קריינות: כראם מאושפז במצב אנוש בטיפול נמרץ בקלקיליה עם גידול בראש. אביו מנסה לגייס עשרות אלפי שקלים לטיפול ניסיוני שיוכל למנוע את התפשטות הגידול.
נעים אל ביידה: כל הילדים שלנו חולמים על רובים. כי הם רואים רובים כל הזמן עם החיילים, כל יום הם לחיילים יורים לעברם.
אנה סטפן: אבל לך יש חלום אחר.
נעים אל ביידה: אני לא רוצה לראות כיבוש, בכל מקום בעולם לא רק בפלסטין. אני רוצה לסיים את הכיבוש. אבל בלי נשק ופצצות.
קריינות: כראם הוא זה שהפגיש בין יובל לנעים שליוו אותו בארבעת השנים האחרונות. למרות המציאות הקשה הם אף פעם לא מרפים וממשיכים לקוות בדרך להחלמה.

נשים ועירוניות
מגיש: האם תכנון סביבה עירונית בישראל מותאם לנשים? איך צריכה העיר להשתפר כדי שתתאים גם לנשים? דיון, שהתקיים לאחרונה במרכז לעירוניות ותרבות בבת ים.

עינת קליש רותם: אני לא חושבת שיש דבר כזה עיר טובה לנשים. יש עיר טובה. נקודה. ברגע שהיא טובה לנשים היא טובה לכולם, זו דעתי האישית. מה שקורה זה שעד היום לצערי הרב בכל ההיסטוריה של התכנון, מי שתכנן היה העולם הגברי, ואם אני אהיה יותר מדויקת, העולם הגברי הלבן. ברגע שהמערכת תכלול את כל הקבוצות ואת כל המגזרים ואלה שיש להם יותר ואלה שיש להם פחות, ואלה שיותר ניידים ואלה שפחות ניידים, זו תהיה עיר טובה, אבל העניין הוא שיש פה איזשהו כוח של 51% שאם יתחילו לדרוש את הדבר הזה, אז בסופו של דבר העיר תהיה יותר טובה לכולם.
מגיש: בפאנל, הוצג מודל, שפותח במרכז אדוה, הבוחן את השפעת העירוניות על נשים וגברים מקבוצות שונות בחברה.

יעל חסון: בשלב הראשון אנחנו נותנות הכשרה וכלים לקריאת התקציב המקומי, להבנה של מה זה ניתוח מגדרי של תקציב, איך בעצם אנחנו מסתכלות על תקציב מפרספקטיבה כזאת שמביאה בחשבון את הצרכים של נשים תושבות העיר ובשלב השני בעצם הקבוצות של הנשים מחליטות בעצמן מה מעניין אותן לשנות בעיר, מה הן היו רוצות שיראה אחרת.
מגיש: אחת הדוגמאות לשינויים שחוללו נשים שייישמו את המודל, הייתה מכפר קאסם, שם התלוננו נשים על היעדר מקום שמספק תחושת ביטחון בשעות החשיכה לקיום הליכה ספורטיבית.

יעל חסון: התוצאה של העבודה שלהן בעצם אחרי פגישות עם ראש העיר ועם מהנדס העיר הן הלכו ואיתרו שטח, שבעצם בסופו של דבר ניתן להן, משהו כמו חמישה דונמים שהתחילו לבנות שם מסלול הליכה ופארק. עדיין בבניה, אבל הן כבר משתמשות בו כמסלול הליכה.
מגיש: בהחלט אופטימי.

זו הארץ שלי
מגיש: עיצוב התפיסה, ההיסטוריה והזהות של הדור הבא נעשים באופן משמעותי באמצעות מערכת החינוך. כיצד מושפעים ילדים ממערכות החינוך הישראלית והפלסטינית? על השאלה הזו ביקשה תמרה ארדה תשובה בסרטה החדש "זו הארץ שלי".

מורה: רואים את זה? זה הפריע לכם, נכון? פגעתי לכם בחופש. אתה מבין למה אני מתכוון?
תלמיד: החירות שלי נגמרת כשאדם אחר נוטל לעצמו חירויות.
מורה: נכון מאוד, חמזה.

תלמיד: ושזה, בגלל שהכל מסביב ערבים ופתאום הם קולטים שיש פה איזה מקום יהודי שבו כולם...כל היהודים שם. ובגלל זה מתנכלים לנו, כי הם רוצים פה את הארץ.

תמרה ארדה: ומה אפשר לעשות כדי שזה יפסיק?

תלמיד: אפשר להעיף אותם.

מגיש: הסרט "זו הארץ שלי" הוקרן בהקרנת בכורה במועדון "הגדה השמאלית" בשבוע שעבר בנוכחות היוצרת.

תמרה ארדה: אני חושבת שאכן מערכת החינוך הישראלית שיש לה את היכולת היום לעודד לפתרון ולראייה אחרת, לא עושה את זה. אני לא בטוחה שלמערכת החינוך הפלסטינית יש את היכולת הזאת היום. במערכת החינוך הפלסטינית יש דגש על לאומיות שהוא גם דגש שמנסה איכשהו לתת לילדים האלו איזושהי ראייה של מי הם ומה הם.

מגיש: הסרט, עוקב אחרי היחס לנראטיב ההיסטורי בחמישה בתי ספר: בחיפה, בכפר אבלעין, בנווה שלום, בהתנחלות איתמר ובמחנה הפליטים בשכם. בדיון שקיימה היוצרת עם המשתתפים לאחר ההקרנה, היא ספרה על האתגרים שעימם היא התמודדה.

תמרה ארדה: הלכתי וראיינתי הרבה מאוד מורים מתוכם בחרתי את אלו שהיו נראים לי מעניינים ואז הייתי צריכה להגיש רשימה למשרד החינוך ואז כל פעם, כאילו מה שהיה מצחיק, כאילו כל פעם באופן קונסיסטנטי פסלו את המורים מהצד השמאלי, זאת אומרת באיזשהו שלב מצאתי את עצמי עם רשימה של משהו כמו ארבעים מתנחלים שהייתי יכולה לבחור בלי שום בעיה, קיצוני יותר או עוד יותר, ובעצם לא היו לי מורים מהצד השמאלי.

מגיש: הסרט הוצג בפסטיבלים ברחבי העולם, ויוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ החל מ-20 באפריל.

טקסים אלטרנטיבים
מגיש: ולפני סיום, בשבוע הבא יצוינו יום הזיכרון ויום העצמאות, אירועים הגדושים בטקסים ממלכתיים. אם אתם רוצים לצאת מהממלכתיות אל שיח מאתגר יותר, אנו מציעים לקחת חלק בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני המשותף, שמארגנים תנועת לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני. הטקס יתקיים ביום שלישי בערב, 21 באפריל בגני התערוכה בתל אביב. יום למחרת, יתקיים טקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי, שמארגנת תנועת יש גבול. בטקס שיתקיים ביום רביעי בערב בירושלים, ידליקו פעילות ופעילים חברתיים משואה לישראל צודקת ושוויונית יותר. מומלץ לקחת חלק.
עד כאן סדר חברתי להפעם, נתראה במהדורה הבאה.

סוף תמלול הכתבה: סדר חברתי 15/4/2015

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס