יום ראשון   23-02-2020
תמלול הכתבה: נשים ביטחון וישוב סכסוכים

שירי לוינס: מסתבר שנשים גם בתחומי מנהיגות וגם בנושאים של משא ומתן, כשהן מגיעות לשולחן הן דואגות שיישמעו הקולות של קבוצות השוליים, אני חושבת שהפורום הזה שאנחנו יושבים פה והפעילות שאנחנו עוד מעט נרגיש שנעשית בארץ הן מהוות דוגמה מצוינת באמת לנטייה והיכולת הזאת של נשים.

קודם כל שילוב של נשים בתהליכי משא ומתן ושלום גורם להבעה של תפישות אחרות, גם תפישות של לוחמות, גם של תומכות לחימה. לדוגמה אל סלבדור, שהיה בה סכסוך מאוד אלים וקשה, היו אלו הלוחמות שהניחו את הנשק ובעצם הובילו את התהליך של פירוק הנשק של כל קבוצות המורדים, דווקא בגלל שהן היו נשים, דווקא בגלל שהן היו לוחמות, דווקא בגלל שהן היו אמהות.

לדוגמה באפגניסטן, בגלל שנשים כן שולבו הפעם במועצה המכוננת, הנשים התעקשו על זה שגם האוזבקים, השבטים האוזבקים, יהיו חלק מהסכם השלום. וכמו שציינו קודם, אחד התנאים להצלחה של הסכם שלום זה קודם כל באמת נוכחות של נשים לא רק מספרית, אלא גם הצרכים והחוויות וההבנה של מה שנשים רוצות, אבל גם של מיעוטים אחרים. ככל שההסכם הוא יותר רחב וכולל יותר קבוצות ייצוג מהאוכלוסייה, ההסכם מחזיק מעמד וניתן ליישום בצורה הרבה יותר טובה. ליבריה, אתם מכירים את הסיפור של ליבריה? בליבריה היה סכסוך בין קבוצות מורדים על שליטה על מכרות וכסף ומשאבים, ולאורך שנים פשוט היה שם טבח בלתי נסבל ויום יומי של האוכלוסייה, עד שיום אחד הנשים בבירה, קבוצת נשים החליטה שדי, והיא לא יכולה לחיות יותר במציאות החיים הזאת, היא יצרה קשר, הם היו קבוצה נוצרית,  היא יצרה קשר עם קבוצות הנשים המוסלמיות, וביחד הן התחילו הפגנות שלוות אל מול הפרלמנט. זה היה נדמה כאילו משהו הכי הזוי והכי לא אפשרי ואיך נשים בלי אלימות מול הרודן מספר אחד של אפריקה, כאילו באמת בן אדם שאי אפשר להתחיל לתאר פה את המעשים הנפשעים והנבזים שלו. והנשים האלה במשך 100 ימים, יום אחרי יום, עם חולצות לבנות, שרו ועמדו ושרו, פשוט לא זזו. באיזשהו שלב לא היתה לו ברירה והוא היה חייב להתייחס אליהן. ברגע שהוא התייחס אליהן הן קראו לנציגים זרים שיתעדו את זה ופשוט הצליחו להוציא איזושהי הבטחה שכן יהיה משא ומתן. התירוץ הבא של צ'רלס טיילור היה שלא ניתן ליצור קשר עם קבוצות המורדים כי הם כולם יורים אחד על השני והם לא מדברים, הנשים  קיימו משלחות מעבר לקווי האויב ונסעו ונפגשו עם כל קבוצות המורדים ואני לא זוכרת בדיוק את לוח הזמנים, אבל כעבור מספר חודשים בארושה ישבו כל קבוצות המורדים והנשיא צ'רלס טיילור ודיברו על הורדת והחלפת השלטון. זה עבד. הם ישבו בחדר, היום אלן ג'ונסון היא נשיאת ליבריה, לא שחסרים לה אתגרים ועניינים, אבל אין מה להשוות והקרדיט מגיע בצורה חד משמעית לארגוני הנשים שם. אותו הדבר, דרך אגב, נעשה באוגנדה. הנשים היו אלו שפנו אל המורדים וכנ"ל בברונדי, הנשים היו אלו שפנו אל המורדים עכשיו מקודם אמרנו דבר נוסף שמאפיין נשים והסיבה שחשוב שנשים יהיו ביישוב סכסוכים, זה כי הן מביאות אינפורמציה מהשטח. נשים חיות בשטח, הן יודעות מה צרכי הבריאות, מה צרכי המזון, מה צרכי התחבורה, מה צרכי המגורים, ודוגמה מצויינת לזה היה באמת בקונפליקט של ברונדי, כולם קונפליקטים מאוד אלימים, מאוד ארוכים, מאוד לא סימפטיים. כשהכניסו את הנשים לקבוצת המשא ומתן הסתבר שבאותו זמן הדיון והמלחמה בין הצדדים היתה על שליטה בנהר, של שליטה בנהר מסוים, למי יהיה שליטה וגישה לנהר, ואז כשהנשים נכנסו לחדר הסתבר שבעצם אין מים בנהר, והנהר הזה כבר יבש שנים. וממש לא היה על מה לריב. יש עוד הרבה מאוד סיפורים, מהרבה מאוד מקומות, אחת הסיבות שאנחנו לא שומעים על הסיפורים האלה זה כי ההיסטוריה לא מעוניינת לתעד את הסיפורים האלה. הסיפורים האלה הם על נשים, הם על שלום, זה לא בדיוק הבון- טון בעולם בתקופה שלנו.

אז עכשיו נעשה רגע חזרה זום- אין לישראל, תגובה נשית למלחמה הנוכחית, מה אני פוגשת ומכירה. אז קודם כל יש קבוצה מאוד גדולה שהיא קואליציה של ארגוני נשים שנקראת 1325, מישהי בקהל הזכירה את זה מקודם, אנחנו לא ניכנס לזה, אבל 1325 באופן כללי זה כרגע חוק, גם בישראל, זה חוק בינלאומי שהוא תקף גם בישראל שאומר שמחויב ייצוג של נשים בתהליכי שלום וביטחון. והקואליציה הזאת של ארגוני הנשים כרגע הגישה מכתב לראש הממשלה על זה שהוא מגבש צוות משא ומתן ולא נמצאת בו אף אישה. אותה הקואליציה, אגב, היא זאת שהגישה את הבג"צ על טירקל וזכתה, בנוסף יש פה פורום שנקרא "פורום דבורה" שהוא שלוחה של ארגון שנקרא Inclusive security, ארגון בינלאומי שמקדם נשים בתחומי שלום וביטחון בעולם, הוא פועל בכל העולם, בישראל יש לו קואליציה, בסין יש לו קואליציה, ונשות הפורום פה בישראל הגישו בעצם רולר דנס, הגישו רשימה של נשים מומחות בנושאי ביטחון בישראל. אני חייבת להגיד שהמעט נשים שאנחנו כן רואות, וכן שומעות, רובן נשים מתוך הפורום הזה, גם הן פועלות בצורה מאוד אקטיבית מול הצבא, מול הכנסת, לקדם את קולן של נשים בתוך תהליכי שלום וביטחון. יש גם התארגנויות יותר קטנות ולטעמי מצוינות, כמו ארגון שנקרא, התארגנות שנקראת "שלום בית", שזו קבוצה של נשים צעירות שלקחו חלק בסמינרים של נשים ישראליות ופלסטיניות שאנחנו מנחות לעיתים במשותף והן הקימו מיזם שנפגשים אחת לחודש בבית של מישהי, מזמינים את כל הנשים שאנחנו מכירות, מביאים מישהי שקצת יותר מעורבת, קצת יותר עושה, קצת יותר יודעת בנושאים של יישוב סכסוכים, שלום ביטחון וכולי. היא מדברת קצת ואז בעצם נעשה שיח, בעצם לנסות לייצר פלטפורמה לנשים כן לדבר, כן להביע את דעתן, כן להביע את דאגתן, כן להביע את רצונן, ולחשוב מה אפשר לעשות ביחד.

מה הנשים יכולות לעשות ומה נשים עושות פה בישראל? מישהי רוצה לשתף, לספר?

צורית שריג: אז קודם כל מוצאת את ההזדמנות במקרה הזה באמת לספר על הפעילות שלנו כנשים בתוך קבוצה, בתוך פורום המשפחות השכולות. הפורום בעצם פורום שמורכב מגברים ומנשים ובמשך שנים ארוכות בעצם עיקר הפעילות נעשתה על יד הגברים, גם בצד הישראלי, אבל במיוחד בצד הפלסטיני. והיתה איזו מין תחושה כזאת שבאמת הנשים מגיעות ככה קצת בשביל הבילוי, קצת בשביל הביחד אבל לא מעבר לזה. בשלב מסוים, לפני כשש שנים, אחת מהנשים החליטה- עד כאן. תמרה רבינוביץ'. ובעצם יחד עם פרטנרית פלסטינית, עיישה אקטם, החליטו שהן מארגנות את קבוצת הנשים בתוך הפורום לעשייה מיוחדת. דרך הפעילות של הנשים הצלחנו להביא קהל מאוד גדול שהתעניין בעשייה שלנו. דרך צילומים משותפים, דרך עבודות יד משותפות, דרך חוברות, דרך עשייה של בישול. היכולת של אנשים להקשיב היא אחרת, כשמגיעים אליהם לא דרך כעס ותוקפנות ורצון בנקמה, אלא דרך נכונות לספר, לשתף וגם להשתתף, גם לראות את הצד השני.

אביטל: לאחרונה נשים התחילו גם לפעול בכפרים והן נכנסות לכפרים הפלסטיניים ויוצרות קשרים. נשים מלמדות עברית, יוגה, אנגלית והנשים הפלסטיניות שיש להן שם מועדונים שמתארגנים ויש גם מין פמיניזם קטן גם שם בתוך הכפרים, והן מגלות שאיפה אדירה ללמוד, ונוצרו יחסים נהדרים בין הנשים שבאות לכפרים, חברה שלי שמלמדת אנגלית הוזמנה כבר לישון בכפר שהיא מלמדת והיא לא פוחדת. לנו זה מתחיל להיות מובן מאליו שיש בני אדם מהצד השני. ויש להם בדיוק אותם הרצונות כמו שלנו לחיות, לגדל את הילדים, לפרנס את המשפחה.

גילי: אני הייתי בקבוצת הנרטיבים של אנשי התקשורת ואני רוצה לספר לכם על אחד הרגעים הראשונים במפגש הראשון. הצגנו אחד את השני, ככה ברמה הבסיסית, ואחד הפלסטינים ביקש מאיתנו הישראלים שנרים את היד מי ששירת בצבא, מי מאיתנו באופן ספציפי שירת בשטחים. ושניה לפני שהרמנו את הידיים כולנו, כי כולנו בצם שירתנו בצבא, פחות או יותר, אישה אחרת פלסטינית שהיתה שם אמרה לו רגע. רגע רגע רגע, אל תרימו ידיים. אני לא רוצה לדעת. לא כרגע. אני רוצה רגע אחד קודם כל להכיר אתכם בתור גילי, בתור לינוי, בתור מי שאתן, לפני שתיכנס לי לראש התמונה הזאת שלכם עם רובה יורים בתלמיד שלי או עומדים במחסום.

 

נורית חג'אג': יש לי כרטיס כניסה כי אח שלי נהרג בצבא, אבל מה שאני רוצה לספר זה שיש כל מיני התארגנויות וניסיונות של נשים כן להשפיע על סדר היום. יש קבוצות, גם מעורבות, של נשים ישראליות ופלסטיניות, וגם קבוצות בתוך ישראל, זה לא כזה קל אבל בעצם הרצון הזה להישמע ולהיראות זה בהמשך באמת למה ששירי אמרה, זה גם כי אנחנו חושבות שאנחנו מביאות קול אחר, גם כי אנחנו מציגות צרכים אחרים ונקודות מבט אחרות וגם כי מנקודת המוצא שלנו אנחנו רוצות לעזור לקדם את השלום, כי אנחנו באמת, הסיסמה הזאת זו הסיסמה שאני הכי אוהבת מכל הסיסמאות שמסתובבות באוויר, כי זה לא יגמר עד שנדבר.

שירי לוינס: ביטחון אינו רק הטנק, המטוס או ספינת הטילים. ביטחון הוא גם ואולי קודם כל האדם, האזרח הישראלי. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הבית שלו, הוא בית הספר, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח, הביטחון הוא גם התקווה של האדם. יצחק רבין, בישיבתה הראשונה של הכנסת 13/7/1992. 

סוף תמלול הכתבה: נשים ביטחון וישוב סכסוכים

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס