יום שני   14-10-2019
תמלול הכתבה: הצבא ככרטיס כניסה לחברה הישראלית

מגישה: קבוצות מיעוט כגון: אתיופים, בדואים או דרוזים מנסים להשתלב בחברה דרך השירות הצבאי. אך מסתבר, שההדרה בחברה שלנו חזקה יותר אפילו מהאתוס הצבאי. על הצבא כקרש קפיצה לחברה הישראלית, בכתבה הבאה.

קריינות: מקובל לייחס לשירות הצבאי הכנה לחיים, במקרים מסוימים גם הקניית ניסיון וכישורים מקצועיים. גם אתוס כור ההיתוך נקשר בשירות בצה"ל, כשישראלים מקבוצות שונות בחברה נפגשים ונוצרת סולידריות לאומית, אחוות לוחמים. התלווינו לצעירים דרוזים בדרכם למכינה הקדם צבאית.

נור סלאחה: חשוב לי לשרת בצבא כי זה קודם כל הקשר של הדרוזים למדינה מקום המדינה ועד עכשיו.

איהאב, קח פיקוד. אתה אחראי על הקבוצה.

נור סלאחה: קודם כל זה קריירה, זה הופך אותך לבן-אדם, למנהיג. וזה כבוד לשרת את המדינה ולהמשיך במסורת של הסבא והאבא.

אליאס אינברם: קודם כל השירות הצבאי היום לכולם הוא כרטיס כניסה לחברה הישראלית – על אחת כמה וכמה כשמדובר ביוצאי אתיופיה שמחפשים כל הזמן דרכים להשתלב בחברה הישראלית. זאת קהילה מאוד ציונית שמחוברת לארץ ישראל, לאדמת ארץ ישראל, והיא רואה בתרומה שלה חלק מבניית מדינת ישראל.

מלכה שבתאי: שיעור הגיוס בקרב יוצאי אתיופיה הוא גבוה מהממוצע של כלל החברה, כיוון שהם רואים בצבא באמת תחנה שמאפשרת להם את מה שנחשב ככרטיס כניסה לחברה הישראלית.

חניך: בלי הצבא זה כן היה אפשרי אבל זה הולך להיות אפשרי עם רמת חיים קשה.
קריינות: עומר סעד, צעיר דרוזי החליט דווקא להתעמת עם המערכת ולסרב להתגייס דווקא על רקע היותו דרוזי.

עומר סעד: רבים מצעירי עדתנו משרתים בצבא בהתאם לחוק שירות ביטחון – ומה הישגנו? אפליה בכל התחומים, עוני בכפרים, הפקעת אדמותינו, אין תכוניות מתאר, אין אזורי תעשייה. בכפרינו האחוז היחסי הנמוך ביותר של בוגרי אוניברסיטאות. אחוז המובטלים בכפרינו הוא מן הגבוהים. חוק שירות הביטחון ניתק אותנו משורשינו הערביים.

אליאס אינברם: יש קולות בקרב יוצאי אתיופיה היום ששואלים שוב ושוב, אם יש גזענות, אם יש דעות קדומות ואם יש בורות כנגד יוצאי אתיופיה, שואלים את עצמם למה לשרת בצבא, למה לתרום לחברה הישראלית שמדירה אותך, ששונאת אותך, שלא מעסיקה אותך, או אם מעסיקה אותך לא נותנת לך שכר הולם, לא מקדמת אותך בעבודה , אז למה לשרת? למה אני צריך להיהרג למען חברה כזו שמדירה אותי.

יגיל לוי: דרוזים ובדואים זו דוגמא מצוינת למי שכן תורמים תרומה כזו או אחרת ודווקא לליבה הלוחמת של הצבא ומגלים מציאות מאוד עגומה כשהם חוזרים לעיירות שלהם, חלקם אפילו שעצם קיומן לא מוסדר כחוק, ראה המקרה של ההתיישבות הבדואית בנגב.

קריינות: אז איך זה, שמכלל תופעות הסרבנות המוכרות לנו, אנו לא שומעים על סרבנותם של אזרחים מהקבוצות המודרות והמוחלשות בחברה?

מלכה שבתאי: הם לא נמצאים במקומות שבהם הם שותפים לשיח שאולי כדאי לבחור מסלול אלטרנטיבי לתרומה, הם לא שם. הם לא במקום הזה עדיין. הם במקום של לראות בצבא דרך, הזדמנות, קפיצת מדרגה בהוויה החברתית והאישית שלהם שתוביל אותם למקום טוב יותר לאחר השירות הצבאי.

יוסי דוד: העניין של סרבנות כאקט חברתי פוליטי הוא שייך לאוכלוסייה שהיא אוכלוסיה מאוד מסוימת בעלת גוון ומעמד סוציו אקונומי מאוד מסוימים – שהיא האוכלוסיה האשכנזית. שלהם יש גם כלים למוביליות, כלים אחרים למוביליות והם יכולים להסתכל על המציאות בצורה קצת יותר רחבה. הצבא לא משנה את המבנה החברתי או את הריבוד שלו. קבוצות מיעוט בחברה שהן משרתות בצבא לא זוכות לאיזו שהיא מוביליות חברתית, או איזה שהוא שינוי ממה שהיה בלי זה, וקבוצות מוביליות כן ממשיכות להיות במוביליות עם הצבא.

קריינות: אז התפיסה הרווחת לפיה הצבא משפיע על יכולתם של החיילים המשוחררים להתקדם בחברה כנראה לא עומדת במבחן המציאות.
לעומת זאת, ישנה שכבה דקה של אנשים שדרגת קצונה בכירה בצבא שימשה עבורם מקפצה לעמדות קבלת החלטות גם בחיים האזרחיים – כמו ראשי ערים, מנהלי תאגידים או שרים בממשלה.

עופרה פינקלשטיין: אני פוגשת גם באנשים שאומרים, וואלה זה איש צבא, הוא גנרל ... מן הסתם נתונים להם איזה קרדיט, אם הוא יכל להיות מפקד בצבא אז הוא יכול גם לנהל עיר.

רוביק רוזנטל: זה מתבטא לפעמים באופן אירוני שמפקדים בכירים הופכים למנהלים והם מתגלים ככישלון כי הם לא מסתגלים לתרבות ניהול יותר פתוחה, יותר דמוקרטיות.

קריינות: התופעה שבה גנרלים בצבא הופכים למנהלים בחיים האזרחיים מתבררת כאחד המנגנונים המסייעים להנציח, לא רק את שכבת מקבלי ההחלטות , אלא גם את עצם תפיסת הצבא כתנאי להשתתפות בחברה.
מגישה: אכן הצבא מהווה קרש קפיצה, השאלה רק - למי!

סוף תמלול הכתבה: הצבא ככרטיס כניסה לחברה הישראלית

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית