תמלול הכתבה: פותחות מחסומים אל הים
היאם אלמאני: כשראינו את הים בפעם הראשונה, זו הייתה תחושה מהנה וכיפית והכרנו חברים חדשים.
מלאק קבאג'ה: לפני שהגעתי פחדתי, ואחרי זה נהניתי מאוד עם החבר'ה ועם המציל שלנו מאהר. ממש נהניתי איתם מאוד.
יונתן אנוך: אני, בשבילי, ים זה רגיל. יש לי יום פנוי, אני לוקח את אבא, אני בא לים. זה שהם לא יכולים בכלל לבוא לים, זה פשוט כאילו... זה עושה לי דמעות. זה נוראי.
היאם אלמאני: הלוואי ויהיה שלום ונשלים אנחנו והם, ואחרי זה נבוא שוב. הילדים האלו, חיים קילומטרים ספורים מחוף הים, ובשל גדרות הפרדה ומחסומים, לא זכו מעולם לרחוץ במימה. קריינות: כל קיץ מאחרות נשות מחסום ווטש אלפי ילדים פלסטינים ואמותיהם כאן, בים של תל אביב.
רחל אפק: הפרויקט נולד כתוצאת לוואי של היותנו אקטיביסטיות פוליטיות במשך שנים במחסום ווטש. ודרך ההיכרות שלנו עם במהלך השנים, ודרך ההבנה שפלסטינים לא מגיעים לים, לא יכולים להגיע בלי אישורים, ושהים הוא אחד הדברים שהם כמהים אליו.
מופידה קבאג'ה: כבר שבע שנים אני פעילה בארגוני שלום. שמעתי על היוזמה של ימי הים שמארגנות מחסות ווטש. יצרתי קשר עם רחל, ואז התחלתי כל שנה לקחת קבוצה ממספר כפרים באזור חברון. מי שמגיעה בפעם הראשונה מפחדת בגלל שהיא הולכת לפגוש ישראליות. כי מבחינתנו ישראלי, זה מי שמחזיק נשק, יש פחד. את כל הדברים האלה אנחנו עושות בשביל לשבור את מחסום הפחד, בין הפלסטיניות והבנים שלהן לבין פעילות השלום הישראליות.
קריינות: את מקומם של החשדנות והפחד, תופסת ההנאה מהבילוי המשותף. בכל זאת, זה ים, וכיף.
רחל אפק: להביא ילדים לים זה אומר ליצור היכרות בין שני העמים, לאפשר מגע פנים אל פנים, עין מול עין, דיבור מול דיבור, להבין שאנחנו דומים, שכולנו רוצים לחיות בשלום, בשלווה, לגדל את המשפחות שלנו. לאף אחד מאיתנו אין מטרה להרוג אחד את השני.
קריינות: עם הזמן, התגבשה ההבנה אצל הפעילות שבילוי משותף בים שלעצמו הוא לא מספק, ושיש צורך בדיאלוג יותר מעמיק. אחרי הים, נוסעים ליפו. לילדים ולנשים מאורגנות פעילויות בנפרד.
גילי צמחוני: לנשים אנחנו עושים מעגלי נשים, ששם אנחנו משוחחים, ומעגלי הנשים האלה הם מדהימים. פתאום נוצרת שיחה, פתאום יש אינטימיות, וכל הפחדים שנשארו אחרי יום הים הנעים שהיה עד עכשיו מתמוססים, ואני מרגישה שזה בדיוק תהליך הפוך למה שהממשלה שלנו עושה. שמנסה להפחיד, ומנסה להרחיק.
רחל אפק: יש פערים מאוד גדולים בינינו. אנחנו נפגשים עם נשות כפרים, שהן מסורתיות, חיות בחברה פטריארכלית. החיים שלהן מאוד קשים תחת הכיבוש. אבל, למרות ההבדלים הגדולים אנחנו פוגשים נשים ממש ממש נורא מפתיעות, נורא חזקות. יש להן הוויה כזאת פנימית, איזה עולם מושגים רוחני נורא עשיר.
מלאק קבאג'ה: הלוואי שבפעם הבאה נלך לעוד טיול לים ונכיר את החבר'ה שוב.
רחל אפק: הדברים שהם רואים פה יכולים לעורר את שני הצדדים. גם שמחה שהם חלק מזה, שהם חוו יום כזה, וגם את הצער על החד פעמיות של זה, או על זה שלמה לנו אין ולהם יש. יש ילדה אחת שאמרה: ... אין לנו אפילו מגרש משחקים בכפר, הכול לקחו מאיתנו היהודים.
היאם אלמאני: מה שאני רוצה להגיד להם (לילדים הישראלים) שאני מקווה שהדברים יחזרו להיות כפי שהיו פעם, מזמן. והגיע הזמן שנתפייס ויהיה שלום.
רחל אפק: כל הדברים שאנחנו עושים מתחילים מאותה מטרה. זה להביא לסיום הכיבוש, ולהביא לשלום במזרח התיכון.
מופידה קבאג'ה: כל שנה כשמגיעה קבוצה חדשה הקבוצה הזו משנה את דעותיה, ורוצה לשלום וקוראת לשלום. ה-50 שמגיעים, מספרים אולי ל-200, 300 אנשים, לאחים שלהם, לאימהות ולאבות שלהם. ובהתחלה אנחנו חשבנו שנפגוש מישהי חיילת מחזיקה רובה אבל לא, קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, מזגו לנו מים, התחשבו בנו בחום. הקלו עלינו על מסלול הטיול, כך נוצר ביטחון. נוצר ביטחון, והקבוצה אומרת כן יש ישראלים וישראליות שאוהבים את השלום. לא כל ישראלי חושב אותו דבר. יש ישראלים שאוהבים את השלום ויש כאלו שללא ספק לא.
סוף תמלול הכתבה: פותחות מחסומים אל הים
הוספת תגובה לכתבה