השיבה לספוריה

תמלול הכתבה: השיבה לספוריה

ע'זאלה נג'ים: אם הייתה לי אפשרות לגור כאן, ברור, בלי לחשוב פעמיים הייתי עוברת לגור כאן.
האלא עוואיסה: אחרי שהיהודים גירשו אותנו מספוריה, חלק הלכו ללבנון, חלק לאירופה ואנחנו נשארנו כאן, עקורים, בשכונת ספאפרה (בנצרת).
קריינות: קבוצת נערות מנצרת ועין מאהל, בנות למשפחות שנעקרו ב-1948, יצאו לסיור בהריסות הכפר ספוריה הסמוך לנצרת, כדי ללמוד על ההיסטוריה שלו מפי אחד מעקורי הכפר.
אמין מוחמד עלי: בתאריך ההוא בלילה שבין 15 ל-16 בחודש רמדאן, אנשים צמו, חיכו לקריאת המואזין של הערב, על מנת לשבור את הצום ולאכול. ברגע שהמואזין אמר "אללה אכבר" הגיחו שני מטוסים מעל ספוריה והפציצו אותה.
אני חוותי את הנכבה, הייתי בן 12-13, הכפר נכבש, נהרס, בית הספר נהרס והוציאו אותנו מהכפר. הלכנו במשך שני ימים ושני לילות עד שהגענו לגבול לבנון לבינת ג'בל. אני לא  יכול לשכוח, שבעודנו יוצאים מהכפר, אמרתי לאמא שלי "אמא אני רוצה לאכול." והיא ענתה לי: "אין לנו אוכל". אמרתי "טוב אמא אני רוצה לשתות, "היא ענתה: "אין לנו מים." לא קלטתי בתודעה שלי, באיזה מצב אנחנו ומה קרה לנו.
אינשילאח חביב: הם (היהודים), צריכים לבוא ולהכיר (את ההיסטוריה) כי הם לא עברו את הדברים האלה וגם אני לא עברתי את זה. אבל אחרי שהצטרפתי לפרויקט ("עודנא" – שבנו), הרגשתי את הדברים האלו והרגשתי מה זה כפר שתושביו נעקרו. גם הם (היהודים) צריכים לבוא ולהיחשף לזה.
קריינות: על האדמות החקלאיות של ספוריה, הוקם לאחר המלחמה מושב ציפורי. גיא תושב המקום, הסכים לדבר איתנו למרות המתח והרגישות של הסוגייה בקרב תושבי המושב.
גיא קריגר: איפה שרואים את היער מתחת למצודה, אני מבין... כפי שאני מבין רוב הכפר היה שם.
כתב: מתי הייתה הפעם הראשונה ששמעת שהיה פה כפר פלסטיני?
גיא קריגר: אני חושב שבילדות הרבה פעמים היו סיפורים על אנשים, על ערבים שבאים לפה ואומרים "זאת הייתה פעם הארץ שלנו" "הבית של סבא שלי היה פה", "זה המקום שלנו". בדרך כלל אומרים להם היה, אז היה, בסדר. לנו היה בתים באירופה, כבר אין, זה המצב.
כתב: מה תגידי ליהודים שמתנגדים לזכות השיבה?
האלא עוואיסה: הם (היהודים) צריכים להבין איך אנחנו מרגישים, כמו שגם הם נעקרו בעבר מאדמותיהם. הם צריכים להבין איך אנחנו מרגישים לאחר שגירשו אותנו מהמקום שאנו שייכים אליו.
גיא קריגר: כשאנחנו חושבים על שיבת הפליטים יש לזה המון השלכות מרתיעות, מפחידות, בעייתיות. בכל זאת יש כאן, יש הרבה פלסטינים וערבים עם אג'נדה שהיא כן לחסל את היישות היהודית אם לא לגרש את היהודים באופן כללי. אז המחשבה של להקים מחדש יישוב פלסטיני כל כך צמוד ליישוב יהודי זה... זאת אומרת אנשים לא רוצים את החיים האלה, הם רוצים את הביטחון שיש להם ביישוב שלהם.
אמין מוחמד עלי: אנחנו נאבקים למען חזרתנו לכפרים שלנו ולאדמות שלנו ולבתים שלנו. ואנחנו לא נאבקים נגד העם היהודי. בציפורי יש כיום כ-40-45 משפחות יהודיות אנחנו לא רוצים שהם יצאו מפה, אנחנו רוצים שהם יישארו, שנחזור ונחייה איתם כמו שערבים חיים בשיכון נצרת עילית, כמו שחיים בחיפה, בעכו, בלוד וברמלה - נחיה ביחד.
גיא קריגר: אני חושב שאם תהיה תקופה ארוכה מאד בלי אלימות, אחרי הרבה שנים שבאמת רואים שהסכסוך נפתר, רק אז אפשר אולי לדבר על דברים כאלה.
קריינות: אז בטווח הנראה לעין רוב תושבי ציפורי כנראה מתנגדים לשיבתם של צאצאי ספוריה לכפרם, מה שאינו מפריע לקבוצת הנוער בפרויקט, לתכנן איך יראה כפרם במאה ה-21 לאחר השיבה.
רוזין עודה: יש קבוצה שעבדה על מודל, הם החליטו איפה יהיה בית הספר, איפה יהיה בית הקברות, איפה יהיו כבישי אספלט, תאורה חשמלית, מתנ"סים, מרכזים קהילתיים, תרבותיים וכו'.
ע'זאלה נג'ים: הכנו מודל, שבו אנחנו מדמיינים איך השיבה תיראה. איך ספוריה תיראה אם זכות השיבה תתממש. האתרים המרכזיים של ספוריה יישארו, כי הם הסמל של הכפר, אבל אנחנו עיצבנו אותם בצורה טובה יותר.
האלא עוואיסה: החיים יהיו חיים מודרניים של הצעירים והצעירות של היום. נבנה תשתיות, בתי ספר חדשים לערבים ושכונות חדשות לערבים.
ע'זאלה נג'ים: יש אנשים שאומרים שהזקנים מתים והצעירים שוכחים, אבל אנחנו לא שוכחים, אנחנו הצעירים, הדור הבא. אז הזהרו!

סוף תמלול הכתבה: השיבה לספוריה