מדינהעלה ב-04/05/2017, 15:00משך: 2:05 דקות Available in English
סיקור |
מוחמד מטרי, תושב טמרה, אסיר פוליטי משוחרר מספר במהלך צעדת השיבה על אדמות הכפר אל-כאברי על שביתת האסירים שהוא השתתף בה בשנות ה-80, על הטקטיקה הקטלנית של ההזנה בכפייה ועל דרישותיהם הבסיסיות של האסירים הפלסטינים כיום. בניגוד לתעמולה של הממשלה, האסירים לא דורשים להשתחרר מהכלא ולא מבקשים זכויות מוגזמות. הם דורשים התקנת טלפונים ציבוריים בבתי הכלא (שבהם כל השיחות מוקלטות) כדי שיוכלו לדבר עם בני משפחותיהם, הם דורשים זכות לביקורי קרובים, זכות ללמוד ותנאים אנושיים בסיסיים. שפה: ערביתכתוביות: עברית(לתמלול הכתבה »)
מוחמד מטרי: הכניסו אותי (לכלא) בשל השתייכותי לאש"ף, בגלל שאני פלסטיני. הם החשיבו את הארגון הזה "ארגון עוין" למדינת ישראל ושפטו אותי לשמונה שנים בכלא. ישבתי שבע שנים וניצחנו את השביתה ההיא. את השביתה ההיא ניצחנו ב-82 בכלא רמלה. בכלא הזה, לקחו את האסירים לכלא רמלה והאכילו אותם בכפייה. שני אסירים נהרגו, כן, יצחק מע'ארה ומוחמד חלאווה. מי שהרג אותם הזין אותם בכוח עם זונדה, המים והמזון נכנסו לראות שלהם והם נהרגו. רציתי להגיד בנוגע לאסירים, אסירי החופש של היום. יש לנו כיום כ-6,500 אסירים בתוך בתי הכלא. מדוע הם פתחו בשביתת רעב? למה הם צריכים לשבות? יש לאסירים האלה דרישות הוגנות וצודקות. דבר ראשון, כבוד האסיר, כבוד האדם. דבר שני הם דורשים שהאסיר יוכל לראות את בנו ולחבק אותו, שיוכל לראות את אשתו, שיוכל ללמוד. יש אלפי אסירים שלא ראו את הוריהם במשך שנים וישראל ממציאה תירוצים. מלא תירוצים ביטחוניים, לא חסר לה תירוצים כדי להתעלל באסירים האלו. כאשר אתה עוצר אותו, אז כן, אתה עוצר אותו ונועל אחריו את הדלתות, אבל אתה לא כולא את מחשבתו, רגשותיו הם לא רכושך.
הוספת תגובה לכתבה