תמלול הכתבה: הסייף הפלסטיני

חמדה רומא: ספורט זה החיים שלי, אני הגעתי ממשפחה שמתעסקת בספורט. כשהתחלתי בסייף זה היה עבורי סוג של תחביב, אך עם הזמן גיליתי שיש לי כישרון אדיר, ובעקבות זאת זכיתי באליפות פלסטין יותר מפעם אחת.

אוהד רוזלסקי: איך קבלה הסביבה את הבחירה שלך להיות ספורטאי?

חמדה רומא: היו חששות מהמשפחה, שזה ספורט מסוכן שאני מבזבז את הזמן ולא מתעניין בדברים אחרים, אך כשהתקדמתי, וזכיתי בתחרויות המשפחה שינתה את הגישה ותמכה בי.

אוהד רוזלסקי: אם היית יכול לספר מה בדיוק גרם, מה קרה ששינה לך את הקריירה.

חמדה רומא: באוגוסט 2008, הייתי אמור לצאת לגרמניה, הצבא עצר אותי. וכאן התחיל הסיפור הקשה שלי, שבעקבותיו נעצרתי לחודשיים. חווית המעצר הייתה קשה ביותר, התעללות, לחץ נפשי, הטלת אשם. טענו שתקפתי שוטר בתל-אביב, וגנבתי את הנשק והרכב שלו. ושניסיתי לדרוס אותו פעמיים, ונמלטתי מהמקום. הייתי בשוק, כי הייתי אמור להגשים את החלום שלי, הרי ספורט זה כל חיי. והחלום שלי היה להגיע לכל העולם. ופתאום אני נמצא בכלא, תחת חקירה וכתב אישום. בתקופת המעצר, השתמשו בדרכים אלימות, כדי לגרום לי להודות באשמה. הגעתי שש פעמים לבית הדין, והשופט לא נתן לי לדבר. הוא רק שאל אם אני מודה בהאשמות, אני אמרתי שאני ספורטאי ולא מחבל. בעת שהייתי במעצר, הקבוצה שלי השתתפה במחנה האימון בגרמניה ובתחרות של קטאר. אחרי חודשיים הגעתי בפעם השביעית לבית המשפט. אמרו לי שהיום אני יכול ללכת הביתה. השופט אמר לי שהייתה טעות, ומי שעשה את זה נתפס והוא מחברון. אחרי ששוחררתי היה לי מאוד קשה לחזור לשגרה, למשפחה ולספורט שאני אוהב, כי הרגשתי שאיבדתי את הכל. המצב הנפשי והבריאותי שלי לא אפשר לי להתאמן, והמעצר גרם לי נזק אדיר. הסכמתי להשתתף בתחרות, למרות שלא הייתי מוכן נפשית ופיזית. ביום השני לתחרות, במשחק השמיני והתשיעי, נפצעתי. נפלתי ונפגעתי ברגל, ברצועה הצולבת הקדמית. לא יכולתי להמשיך בתחרות, ונפסלתי מבחינה מנהלית. חזרתי מיואש, והרגשתי שאבדתי את חלום חיי. למשל בחדר שלי הייתה פינה של גביעים ומדליות שזכיתי במהלך חיי. הייתי מסתכל בפינה הריקה, ואומר לעצמי שבעתיד אזכה בעוד מדליות. אבל אחרי מה שעברתי, כיסיתי את הפינה בוילון, כי לא יכולתי לראות את זה. הרגשתי בכאב בכל פעם שראיתי את הפינה, כי הייתי נזכר בימים הטובים.

אוהד רוזלסקי: לאיזה מקום הגעת אחרי?

חמדה רומא: הרגשתי שאני צריך לתת את ההזדמנות למישהו אחר. אימנתי בסייף צעירות בגילאים שונים. הניסיון והמקצועיות שרכשתי, עזרו לצעירות להיות מיוחדות. ב- 2014 עברתי לברזיל ועמותה גרמנית הציעה לי להשתלב בתכנית שלה, אחרי שראתה איך אני מאמן את הילדות. השתתפתי באירועים שתקיימו כל שנתיים, שכללו ילדים מכל העולם. זה משמח אותי מכל הלב, שאני תומך בהתקדמותו של הדור הצעיר. אני ממשיך להאמין, תמיד יש תקווה, ואסור לנו להתייאש. ואני מאמין שכל עוד אני חי, אצטרך לעבוד קשה כדי להתקדם. ואני לא מתייאש, אני נאבק כי חיים רק פעם אחת.

סוף תמלול הכתבה: הסייף הפלסטיני
 
 

הוספת תגובה לכתבה

כתבות ווידאו חדשות מערוצי הטלוויזיה החברתית

  כתבות ווידאו שחבל לפספס