תמלול הכתבה: לא נפסיק עד ההכרה
כרמן אלמקייס עמוס: ביבי נתניהו זה הצ'אנס שלך לעשות היסטוריה במדינה הזאת! ולעשות צדק אחרי שבעים שנה! העיניים של כל המשפחות נשואות אליך!
קריאות בהפגנה: איפה הילדים? תפתחו את התיקים!
קריינות: בפני שלטון הימין ניצבת הזדמנות היסטורית. להכיר באחד הפשעים הגדולים שהתרחשו במדינת ישראל ע"י מפא"י, חטיפת אלפי ילדי תימן, מזרח ובלקן.
כרמן אלמקייס עמוס: עד שהמאבק הזה לא יקבל הכרה, אנחנו לא נפסיק אותו!
קריינות: הגיוני היה לחשוב שהיריבות הפוליטית וההבדלים בין הצדדים יובילו לצעדים משמעותיים של הימין להכרה בפשע.
נעמה קטיעי: עם סיסמאות אי אפשר לעשות באמת התקדמות. עם סיסמאות לא פותרים פרשה כזאתי. צריך שיהיו צעדים בשטח.
קריינות: אז האם אכן נעשו צעדים פרקטיים עד כה?
יונה: כל הממשלה לא רוצה להכיר בזה, מה שהם עשו, את הפשע והרשע שהם עשו. פשוט הם לא רוצים להכיר בזה.
צדוק: אנחנו היום רוצים שהמדינה הזו תכיר בעובדה, במה שהיא עשתה שלא בסדר ויעשו צדק עם האנשים הקיימים.
רוני נחום: שסוף סוף המדינה הזאת תכיר, ושראש הממשלה ביבי יבוא ויגיד - זה היה, אנחנו מתנצלים, אנחנו מודים, אנחנו מכירים בזה.
קריינות: במהלך השנתיים האחרונות פועלת בכנסת ועדה לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח ובלקן בראשותה של חברת הכנסת נורית קורן.
נורית קורן: הקמתי צוות בין משרדי, כדי שהמשפחות לא יצטרכו לרוץ ממשרד למשרד, כדי לקבל מסמכים. הבאתי לכך שלא יגבה שום תשלום על כל המסמכים שאנחנו מוציאים. אנחנו מקבלים עדויות ומידי פעם אנחנו מקיימים דיונים. מנסים לאתר מסמכים והופכים כל אבן למצוא מסמכים. אנחנו מקיימים דיונים על כל הנושא של מסקנות ועדת כהן-קדמי וכל החומרים שנפתחו.
נעמה קטיעי: הוועדה של נורית קורן בעצם אומרת – בואו אנחנו נטפל במשפחות. עכשיו בגדול, זה בעצם באותה גישה שהועדות הקודמות פעלו. כן? עוד לא הייתה הכרה רשמית בפשע. עוד אף אחד לא אמר, 'תשמעו נחטפו פה תינוקות, אנחנו לוקחים אחריות, אנחנו מתנצלים בפני המשפחות ועכשיו אנחנו מתחילים לעשות את החקירה'.
קריאות בהפגנה: תנו לנו את הילדים! תנו לנו את הילדים! תנו לנו את הילדים!
כתב: מה את בעצם דורשת ממדינת ישראל היום?
חגית: שיביאו את אחותי, זה מה שאני רוצה, שיביאו את אחותי.
בוז'י הרצוג: לאחר שנואשתי מכל ניסיונותיי להגיע להבנות עם הממשלה, בדחייה בלתי פוסקת של החלטות של ועדת השרים לחקיקה, שכולן נובעות לצערי מצביעות ומאינטרסים פוליטיים אישיים של מי שחושב שהוא יכול לנכס לו את הטיפול בפרשה.
קריינות: במאי 2017 עלתה הצעת חוק של בוז'י הרצוג להכרה רשמית של המדינה בחטיפות ילדי תימן, מזרח והבלקן. וכן, ציון יום ממלכתי שיכול בכל מוסד מדיני. למרות שלצורך יישום ההצעה לא נדרש כל תקציב, ממשלת הימין התנגדה והפילה את הצעת החוק.
בוז'י הרצוג: כשמונח חוק, כאן בפניכם, שכולם יודעים שהוא נכון, הוא נדחה בוועדת השרים מנימוקים עלומים וצרים במיוחד פעם אחר פעם. ולכן אני דורש ומבקש מכם חברי הכנסת להיענות לאתגר ולהצביע בעד החוק. אני באמת מצפה לראות מה את תצביעי, חברת הכנסת קורן.
קריינות: אז מדוע חברת הכנסת קורן, שעומדת בראש הוועדה לא הצביעה בעד הצעת החוק?
נורית קורן: למה נמנעתי? כי הפרשה זה משהו שאני מובילה אותו. לצערי חבר הכנסת שהגיש את ההצעה הוא בחר להעלות אותה למליאה ולא להמתין. יש וועדת שרים, שוועדת שרים היא זו שמחליטה מה יעלה בגורל הצעת החוק וזה מה שהחליטה הוועדה. וברגע שהוועדה, אני מחויבת כסיעה וחברה בקואליציה לפעול לפי החלטת ועדת שרים לחקיקה.
בני פרץ: שליטת מפא"י לא צריכה להמשיך במדינה הזאת. חסיונות, אסור לתת על פשעים!
קריינות: אז מה ההבדל ביחס של הימין והשמאל הציוני ביחס לפשעים שבוצעו כלפי עולי מדינות ערב.
אורלי נוי: בעוד שממשלה המפא"יניקי היה כל כך יהיר שהוא לא הרגיש צורך אפילו לחסות או לטייח את הדברים האלה, הימין למד לעשות על זה הון פוליטי והוא למד לערבב כל מיני צבעים ולטייח כל פעם את הקיר בין אם זה פרויקט שיקום שכונות שצבעו את הקירות בטייח, ממש פיזית כן? אבל כשאתה מגיע ללב העניין אתה רואה שבתחתית אין בזה, אין שום הבדל בעצם, כי הממסד הוא אותו ממסד. זה הציונות לפני הכל, זה לפני שמאל וימין לפני אשכנזים ומזרחים, זה הציונות שהיא במהותה ובנשמתה הייתה ועודנה לבנה. זה היה היחס מאז ומעולם, פשוט צבע הטייח משתנה.
קריאות בהפגנה: הכרה וריפוי!
נעמה: אדוני ראש הממשלה, המסך שלך לא יעזור, זה לא יעזור! אנחנו רוצים לראות את הילדים, אנחנו הדור הרביעי וגם הדורות שיבואו אחרינו אנחנו לא נוותר!
סוף תמלול הכתבה: לא נפסיק עד ההכרה
02/08/2021
הוספת תגובה לכתבה