פס הקול של הרחוב

תמלול הכתבה: פס הקול של הרחוב

טל גורדון: אני לא יודעת אם זה בגלל שמרוב שנסענו לחו"ל כבר הבנו שאמנות רחוב היא מקצוע בזכות עצמו, ולא בהכרח קיבוץ נדבות. אבל מסתבר שיש קולות רבים, שונים, חדשים ומגוונים שממלאים את הרחוב הישראלי ומשמשים כפס הקול שלו.
שלומי סומך: זה קצת עצוב שהם צריכים להופיע ברחוב ולא באולמות, במתנ"סים, ומקומות שאפשר לקנות כרטיסים.
אורית צעירי: מגיע להם להרוויח כסף בצורה מכובדת כמו אמני פופ גדולים.
טל גורדון: והרחוב, זה לא כזה?
אורית צעירי: אני חושבת שהם לא מרוויחים מספיק כסף.
אריה גת: אמן שיעבוד קשה על זאפה, או על כל מקום אחר, מועדון, על מכירת כרטיסים, והוא יכול בשקט ברחוב לעשות את זה בהרבה פחות מאמץ. וביותר כיף גם.
טל גורדון: נדמה לי שבשנים האחרונות הקולות קצת השתנו, הדמויות קצת אחרות, ומעניין אותי לדעת מה הסיבות שבגללן הן בחרו להציג דווקא ברחוב את היצירה שלהם.
חנה אדרי: פה יש לי פשוט במה, בלי כל הדאווין מסביב. אני באה ,מופיעה, יש לי קהל פשוט. אני מתחברת פיראטי, על סוללות, לא תלויה באף אחד.
גיל שגרין: זה הרבה יותר הרפתקני. זה הרבה יותר חשוף. מאתגר, גם. ותמיד יש חוויות מעניינות פה, ברחוב.
טל גורדון: בשביל עלמה קלברמן הרחוב היה מקפצה לתעשיית המוזיקה.
מתוך הכוכב הבא: קבלו את עלמה!
טל גורדון: בגיל חמש עשרה היא הופיעה ברחוב במסגרת ההרכב "עלמנור", ועכשיו היא מוציאה את הסינגל השני מאלבום הבכורה שלה.
עלמה קלברמן: כל מופע היה מתחיל במחיאות כפיים, ככה את תופסת את תשומת הלב של כולם. ההופעות ברחוב הן לא דומות לכלום. את מופיעה 360 מעלות, אם את בשוק הכרמל. מכל מקום יש אנשים שמסתכלים, בכל מקום יש אנשים שיכולים להגיב. סליחה על הביטוי, עובר פה מישהו עם קורקינט חשמלי וצועק למנור: "אתה שר כמו זין" וממשיך לנסוע. מה תעשי עם זה? מקבלת את זה.
טל גורדון: למה לא להופיע במועדונים? למה ברחוב?
עלמה קלברמן: כי במקומות את צריכה לשלם גרנטי למקום, את צריכה לשלם על חדר חזרות, את צריכה לשלם לנגנים. את צריכה לשלם על הכלים, ועל הסט-אפ, ועל הטיונר, וכל מה שהולך לך לאיבוד בדרך.
טל גורדון: כלומר בסוף את משלמת על יום העבודה שלך.
עלמה קלברמן: פה את מגיעה, נקרע לך מיתר, למי אכפת. את לא חייבת כלום לאף אחד ועדיין יעבור מישהו ויגיד: "עשית לי את היום".
טל גורדון: מותר לשאול כמה כסף עושים כשמופיעים ברחוב?
עלמה קלברמן: הממוצע היה מאה שקל לשעה.
טל גורדון: שזה לא רע בכלל, בהתחשב בהיום.
עלמה קלברמן: וגם לא רע בכלל בהתחשב בזה שהיינו ילדים בני חמש עשרה, שש עשרה, שמופיעים כי הם אוהבים את זה ולא כדי להרוויח. אז את עושה עוד אלפיים שקל בחודש על זה שניגנת?
קריינות: לעומת עלמה, הרחוב עבור חנה אדרי הוא באמת הדרך גם לפרנס ילד, וגם להחזיק בית.
חנה אדרי: צהריים טובים, שוק מחנה יהודה!
טל גורדון: את מופיעה ברחוב, כמה זמן?
חנה אדרי: כבר ארבע שנים, כן, נכנסת לשנה החמישית. לפעמים יש ימים שאתה עושה יותר, ויש ימים שאתה עושה פחות, וחיה על פי מה שיש לי. היום, כתוצאה מהופעות רחוב, הרבה אנשים לקחו כרטיסים, והתחלתי להופיע עם הרכב בעצם באירועים.
טל גורדון: ומה החלום? יש אלבום ראשון באופק?
חנה אדרי: יש אלבום ראשון באופק.
טל גורדון: אז למה בחרת להופיע דווקא ברחוב?
חנה אדרי: כי ניסיתי את הפורמט של מועדונים בהתחלה. וגיליתי שההשקעה היא אסטרונומית. אתה בסוף משלם למקום, משלם לכל העולם, ונשאר עם איזה כמה גרושים שאתה מרוב בושה מחלק את זה בין הנגנים שלך.
טל גורדון: אז מסתבר שגם המינימום גרנטי זו אחת הסיבות שגורמות לאמנים לחפש במות גם ברחוב. מינימום גרנטי, למי שלא יודע, זה הכסף שהאמן צריך לשלם למועדון במידה והוא לא הביא מספיק קהל להופעה שלו. כלומר, אתה מסיים יום עבודה, ואז אתה גם צריך להיכנס לכיס ולשלם עבורו. איזה כיף.
קריינות: האחים גת, למשל, הם כאלה שעשו את כל הסיבוב. התחילו ברחוב ,עשו את זה בגדול כשהגיעו למקום השני בכוכב הבא, אבל הבינו שהרחוב הוא הרבה יותר משתלם.
אריה גת: תראי, ההופעות ברחוב, בואי נגיד ככה, זה ההופעות הכי טובות. זה כאילו, בשביל למצוא הופעה שתגיע לרמה הרוחנית של מופע רחוב, צריך לחפש הרבה בכיס. התחלתי לנגן גיטרה בגיל צעיר, וראינו שזה נשמע נחמד ביחד, בשתי גיטרות. ורצינו לנסות להקליט, וללכת להופיע בהרבה פאבים וזה, היינו באים לפאבים והיו אומרים לנו: "כמה אנשים אתם תביאו?". מה זאת אומרת אנחנו נביא, אנחנו באים לנגן. "לא, אם לא תביאו לפחות ארבעים איש אתם תשלמו בסוף ההופעה אלף שקל", ובלה בלה בלה. בקיצור, אמרתי לגיל "מי צריך אותם בכלל? תראה כמה אנשים יש ברחוב." בפאב של שלושים איש להיכנס, לאיזה מקום חשוך... פה מיליונים עוברים.
טל גורדון: כמה שנים הופעתם לפני כוכב?
גיל גת: הרבה. בערך שבע שנים, שמונה שנים.
טל גורדון: ואז איך הגעתם לכוכב הבא?
גיל גת: התקשרו אלינו. התחילו להעלות הרבה סרטים מאנשים שהיו ברחוב, זה הגיע לרשתות, ומצאו אותנו.
טל גורדון: היום בעצם יש לכם אמרגן שזה בא בעצם כתוצאה מהכוכב.
גיל גם: כן.
אריה גת: יש לך איך לרשום?
גיל גת: אני אצטרך לתת לך טלפון של האמרגן שלנו ולראות אם אנחנו פנויים.
אריה גת: אפס חמש ארבע...
טל גורדון: הלוואי עלי כל כך הרבה אנשים שמבקשים טלפון של מפיק.
קריינות: ואם הגישה של האמנים השתנתה, אולי גם הגישה שלנו כקהל התבגרה, והבנו סוף סוף שאמנות רחוב היא אמנות בזכות עצמה.
ליאת איבגי: אני אומרת, אני נפעמת. במיוחד שהם מוכשרים כל כך, אז זה כיף.
רחל לדור: אפשר להביא כבוד למוזיקה בכל מקום, בכל זמן.
ג'ימי פרץ דהן: זה כמו תיאטרון. יש אנשים שבאים לתיאטרון, יש אנשים שלא יכולים להגיע לתיאטרון, צריך להביא את התיאטרון אליהם.
קריינות: נירו אבוקסיס, למשל, לא מוותר על הרחוב בשש עשרה השנה האחרונות, למרות שהוא מופיע עם אנסמבל הפיוט, גם בארץ וגם בעולם. ברחוב, הוא אומר, הוא משיג משהו שאין באף במה אחרת.
נירו אבוקסיס: איזה כבוד. קרוב לארץ, קרוב לאדמה, קרוב לעם, בלי פוזות, בלי יחצ"נות. וגם יש בזה גם משהו של אמת. פה יש משהו שובר כללים. פתאום לבוא, להתקע באמצע הרחוב, ולהגיד – עובדה, אני עכשיו מנגן. לא רק קונים פה קישואים, שומעים מוזיקה. לא בכפייה, אבל זה מה שאני עושה.
נירו אבוקסיס: אין אני נוהג לשיר בשוק...
קריינות: שוק מחנה יהודה הוא לא בחירה מקרית בעבור נירו, שהופיע בעבר גם ברחובות תל אביב, והרגיש את ההבדל.
נירו אבוקסיס: הפידבק, האווירה. היה בזה משהו כאילו מסתכל דרך עדשה, דרך משהו שקוראים לו בשם. פה לא קוראים לזה בשם. פה, אתה רעב, נותנים לך אורז עם שעועית. אין לזה שם, באמת. העוד שייך לפה. הם לא אומרים: "וואי, איזה כלי אותנטי", אין את ההרגשה הזאת שצריך לדבר על זה. זה זה, וזה האורז עם שעועית שלהם במוזיקה, וזהו.
טל גורדון:  אזני אטומות, חיוכך זכרון עמום רודף מחשבות, וזורק... אני עושה את זה, מותק! כמו אל בור פעור, כותב...
טל גורדון: אז אני גיליתי על עצמי שצריך הרבה יותר אומץ ממה שחשבתי בשביל לשיר ברחוב, וגיל שגרין, תל אביבי בן שלושים, שמתפרנס מהייטק, יש כנראה את האומץ הזה.
גיל שגרין: מי אמר לך לחשוב בהיגיון? מאיפה זה בא לך? לא הכל נכון.
גיל שגרין: כל פעם אני מתחיל, הידיים טיפה רועדות. צריך רק להיות בזן, להיות בשיר, להיות ממש בתוך השיר, לא לחשוב על דברים אחרים. ואז זה עובד.
טל גורדון: מה אתה עושה בהייטק?
גיל שגרין: בעסקים, בביזנס.
טל גורדון: אז מה מביא אותך לפה?
גיל שגרין: פה, זה הלב שלי. ההייטק זה הכסף, בעיקר, ופה זה הכיף, הנשמה, זה העיקר.|
טל גורדון: כמה כסף עושים מלנגן ברחוב? בממוצע?
גיל שגרין: לי יצא בסביבות המאה שקלים לשעה.
טל גורדון: מאה שקלים לשעה, פטור ממס גם.
גיל שגרין: פטור ממס, כן.
טל גורדון: מה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לך מהעבודה ברחוב?
גיל שגרין: זה ש...לא יודע, (רמי) פורטיס יבוא לפה, יגיד: "אחי, אתה טוב" וילך. זהו. זה כל מה שאני רוצה.
גיל שגרין: ולפעמים נראה שאין....
טל גורדון: אז הנה, קצת מאחורי הקלעים של פס הקול העדכני של הרחוב. בי בי קינג התחיל ככה, טרייסי צ'אפמן התחילה ככה, אפילו אהוד בנאי התחיל ככה. אז מי יודע, אולי האמן הבא שאתם חולפים על פניו ברחוב ושמים לא כסף בקייס של הגיטרה, יהיה גם הוא יום אחד חלק מגלריית השמות המאוד-מאוד מכובדת הזאת. צריך להתחיל להקשיב.

סוף תמלול הכתבה: פס הקול של הרחוב