נתיב לשלום בנווה חנה

תמלול הכתבה: נתיב לשלום בנווה חנה

רום אל קאדי: אני רום, אמא של מחבובה ואמא של ג'אמה, כמובן מחבובה הייתה פה שלוש שנים בנווה חנה. כשהגיעו הבנות שלי לכאן, הגיעו ממנטליות יותר קשה, ויותר סטרס כזה. מחבובה שוקמה פה על ידי נווה חנה, ועל ידי הצוות הנהדר פה. ומחבובה ידעה גם כן להיות ילדה עצמאית ואחראית.
דודו וגר: לפני שלושים שנה נפגשתי עם מוחמד אל אלקרנאוי מנהל בית ספר השלום ברהט, הפגישה אותנו גברת יעל פוזנר, שהיא הקימה את כל המתנסים בארץ והיא אמרה לי "אתה חייב לפגוש בן אדם עם תשוקה לחיים משותפים כמו שיש לך בנווה חנה". ואכן נפגשנו, ואחרי רבע שעה יצאנו עם החלטה שאנחנו מקימים קבוצות משותפות, קבוצה מרהט וקבוצה מנווה חנה שיפגשו פעם בשבועיים, פעם אצלנו ופעם ברהט, שהרעיון הוא בעצם ללמוד אחד על השני.
באסם אלקרנאוי: זה התחיל בעצם מרעיון ב2003, הייתה מחשבה לייסד את שמה של הני אולמן. זו הייתה מחשבה להקים קבוצת דו קיום. היא כ"כ, האישה, האמינה בזה, האמינה בדו קיום. היות ואני הייתי חניך גם בקבוצות דו קיום במשך הדור הראשון, הקבוצה הראשונה שהקימו במגזר הבדואי ברהט ובקרית גת, אני הייתי בקבוצה הראשונה. הצלחנו לגייס את הילדים, עם כל הכוח נכנסו, גם אנשי מפתח שהיו שליוו אותנו גם מהישוב עצמו שאנחנו נוציא את זה לפועל, שהם התגייסו למען זה.
דודו וגר: החלטנו שאנחנו צריכים לעלות מדרגה, והחלטנו להקים בבית הילדים פנימיית יום מעורבת לערבים ויהודים שקוראים לה "נתיב לשלום" בנווה חנה.
רום אל קאדי: דו-קיום, שיקרב את שתי העדות, אם זה בדואים, אם זה יהודים. להיכנס אחד עם השני, להשתלב ביחד. מבחינת גם כן מחשבות, ולהכיר את הראש של האחר, של הבדואי, איך הוא חושב, איך הוא מתנהג, איך הוא מקבל את החברה היהודית. כי אנחנו, גם כן אנחנו, זקוקים לזה. כאילו, רוצים כל הזמן לחיות ביחד.
ספיר: לי קוראים ספיר.
אילאף: לי קוראים אילאף.
אסתר כהן: תחילת השנה הייתה מאוד קשה, כי הם לא ידעו מה הם הבדואים. תמיד חשבו שהם עארפת, הם חשבו שהם באו מהשטחים. הם לא עיכלו, היהודים, שיש עוד איזה עם שיכול להיות עם שלום בינינו. ואז הייתי צריכה לעבוד על זה, הייתי צריכה לעבוד על זה מאוד מאוד כי תמיד אמרתי להם "הם ילדים כמו כולם". כמו שיש מרוקאים, כמו שיש אתיופים, יש גם בדואי.
באסם אלקרנאוי: להתחיל בגיל צעיר, לבקר או להיות בקבוצה של דו קיום או להיות בפנימייה מעורבת, אין ספק שזה עוזר המון, אם זה לאוכלוסייה הבדואית, יכול להיות זה גם לאוכלוסייה היהודית, ככה וכך גם חושפים, או גם נחשפים באמת לאמת, באמת לאמת הקיימת שהם בני אדם, כולנו בני אדם, זה הבסיס של כולם.
סברי אלעמרני: הרבה ילדים שאלו אותי קודם, "איפה זו רהט?", "אתם מעזה?", הם לא ידעו שכולנו בשטח של מדינת ישראל וכולנו ביחד, וחשבו קודם שכל ערבי הוא מעזה או מהשטחים או בא לעשות לנו רע. אחרי שהכירו את השני וממש מחוברים. ידוע לי מקבוצות קודמות שיש ילדים שעדיין בקשר.
אסתר כהן: חודש תשרי הוא חודש בלוח העברי בו מתקיימים שלושה החגים החשובים לעם היהודי והם: ראש השנה, יום כיפור וחג סוכות.
סברי אלעמרני: בעליית הרגל האחרונה של הנביא מוחמד למכה הוא מנע הוספת חודשים ומועדים בדומה לספירה הנוצרית, ואו נוסיף חודשים כמו אצל היהודים. באסלאם זה אסור.
מאי: מסובך פה כמו כל קבוצה אחרת. אין פה קשיים שלפחות שחשבתי או שתיארתי לעצמי שיתעוררו בגלל שפה או בגלל דעות קדומות. הילדים שפה רובם כבר הרבה שנים פה, וגם הצוות פה יותר מ10 שנים, והתחושה ששוררת פה היא שזה פשוט... ההבדלים, מה צבע השפה, זה פשוט לא רלוונטי.
הודנא אלכמלאת: זה שנה שנייה שהבנות שלי נמצאות במקום הזה. זה באמת בית שלהן. טוב לי לראות את הילדים שלי, הבנות שלי, עם כן קצת עברית, קצת ערבית. אני מרגישה שהן מתפתחות. אני לא מרגישה שהבנות שלי רחוקות ממני, זה הבית שלהן השני. לא דואגת, כן שזה אכפת אבל לא דואגת. הן מקבלות פה יותר טוב מאשר שמקבלות אצלי בבית. אני מאוד מאוד מבסוטה ושמחה.
אסתר כהן: העולם המבוגרים, הוא מפספס. הוא מפספס כי כל הזמן מקטינים, וכל הזמן מכניסים שנאה, ופה אנחנו לא מכניסים את זה. זה הוא מפספס. אם אנחנו היינו יכולים לחיות כמו שאנחנו חיים פה בנווה חנה ביחד, גם שם היינו יכולים לחיות ביחד.

סוף תמלול הכתבה: נתיב לשלום בנווה חנה