אחד עשר ילדים משתעלים באוהל

תמלול הכתבה: אחד עשר ילדים משתעלים באוהל

סמאח אבו סבילה: אחד עשרה ילדים באוהל. אנחנו ישנים באוהל, מבשלים בו, מחליפים לילדים בגדים, הכול באוהל. כל האוכל שלנו מתלכלך מהחול. האוכל של הילדים, התה... כשאני מכינה כוס תה, אתה ראית איך זה... הילדים לא מפסיקים להשתעל בגלל החול. אני נותנת להם מים, חוץ מזה אני מכינה להם תה.

קריינות: בשל סכסוך עם שכניהם, ברחו בני משפחת אבו-סבילה מיישובם בסמוך לדימונה. לא היה פשוט למצוא מקום אחר לגור בו. בחברה הערבית בישראל יש מצוקת דיור חריפה שנובעת ממדיניות ממשלתית. אין תכניות מתאר מעודכנות ולא נבנים יישובים חדשים.

סלמאן אבו סבילה: הלכתי לכל המוסדות פה בישראל. אף אחד לא עזר. לכל המוסדות הלכתי, לרווחה... לכל מה שפה בארץ הלכתי.

קריינות: בסוף הם נאלצו להקים בית בסמוך לתל-שבע, על קרקע שמוגדרת כאדמת מדינה. לפני שנתיים הרסה המדינה את הבית שלהם, ומאז הם חיים באוהל, שנהרס גם הוא מדי חודש.

סלמאן אבו סבילה: באים לפה - הורסים. כל הזמן מאיימים.

סמאח אבו סבילה: יש לי בן אחד, עזיז, ברגע שהוא רואה מרחוק, את מכוניות ההרס מגיעות, הוא מתמוטט על הרצפה.

כל האחים שלי יושבים וצורחים כשהם רואים את ההרס.

סמאח אבו סבילה: אנחנו מוציאים את החפצים שלנו. לפעמים לא מאפשרים לנו להוציא את הבגדים, וכל בגדי הילדים נקברים תחת החול.

סלמאן אבו סבילה: אחרי שהורסים – חודש בלי שירותים, בלי מקלחת, והם (הילדים) בשמש.

קריינות: איך שירותי הרווחה מאפשרים את המצב הזה, בו משפחה נאלצת לגור באוהל בתנאים סוציאליים ובריאותיים מחפירים? המדינה, במקום להעניק למשפחה היתר בניה על הקרקע, או לספק לה איזו שהיא אלטרנטיבה אחרת, מגיעה להרוס את האוהל שוב ושוב. אבל להם פשוט אין לאן ללכת.

סלמאן אבו סבילה: אומרים שאתה בונה בלי אישור, אז אמרתי להם: תנו לי אישור. תנו לי איזה מקום. פה בתל-שבע, תנו לי מגרש בתל-שבע, תנו לי איפה שהוא. אף אחד לא... אישור לא נותנים בכלל. לא נותנים בכלל למגזר הבדואי, לא נותנים.

קריינות: לפני חודש, בעוד היא הורסת את האוהל בפעם העשרים, החרימה המדינה את רכוש המשפחה על מנת להפעיל עליהם לחץ לפנות את המקום.

סמאח אבו סבילה: לקחו את הסוכר, את התה, את המלח, לא השאירו שום דבר בבית. לקחו את הכל – את הצלחות, את הקמח, את ספרי הלימוד של הילדים. הם רוצים שנשלם שמונת אלפים שקלים עבור ספרי הלימוד. קנס של שמונת אלפי שקלים כדי שישיבו לנו אותם.

זה לא טוב שאנחנו לומדים בלי ספרים ומחברות. בבית הספר אומרים לנו שאנחנו צריכים להיות עם ספרים ומחברות. אני עושה שיעורי-בית על החול, אין לנו שולחן, אין כלום. את הכול החרימו היהודים.

סמאח אבו סבילה: אני מתעוררת בכל בוקר ומתפללת לאלוהים, שירחם על הילדים, על מצבם, על המצב שאני והילדים נמצאים בו כבר ארבע, חמש שנים.

סוף תמלול הכתבה: אחד עשר ילדים משתעלים באוהל