גבולות השיח הציבורי בזמן מלחמה

תמלול הכתבה: גבולות השיח הציבורי בזמן מלחמה

עמית ברנע: סרטון של חייל נראה לי מילואימניק, מתקשר למלון בעזה, והוא אומר שהוא רוצה להזמין חדר והאיש קבלה שמה שואל אותו לכמה לילות... מנהלים איזושהי שיחה ואז הוא אומר לו אני רוצה בעצם 20 חדרים, אני בא עם חברים, ואז הוא אומר: "אבל אני מגיע בהקש בגג". אז ההוא לא מבין כי הוא אמר "הקש בגג" בעברית ואז הוא אומר: זה ממש פשוט, אני מגיע אני נותן לך מתנה ואחרי 5 דקות...", ואז הוא אומר כזה, "אני נותן לך עוד מתנה". וכולם מתפוצצים מצחוק. אני התחלחלתי כשראיתי את זה.

אז קודם כל התחלנו מזה שאנחנו בסיטואציה של לחימה, סיטואציה שהיא מאוד מאוד טעונה ונפיצה, גם ליטרלי וגם לא וכולנו חווים את האזעקות, כולנו חווים את החברים את בני המשפחה שנמצאים בעזה או במילואים במקום אחר, כולנו ללא ספק עם עצבים מרוטים. ובתוך כל זה יש בשבעות האחרונים הרבה הרבה דיבור על אחדות שנראה לי שלא היה קיים כבר הרבה מאוד זמן. ויחד עם זה נראה לי שבתוך האחדות הזאת שאנחנו מנסים להציג יש גם הרבה מאוד דעות שונות.

ינון אנגלסמן: כשנכנסתי לפה ישר באופן טבעי אני מקטלג את האנשים שיושבים ואני מניח שגם אני כשנכנסתי עם הכיפה על הראש ישר יודעים להגיד לאיזה זרם אני שייך, מה הדעת שלי, עוד לפני שפגשו אותי בכלל. אני קצת רוצה איזושהי אנטיתזה, איזושהי נקודת מבט אחרת לכל הסיפור הזה של האחדות בעם ישראל. נקודת המבט הזאת ככה התבססה אצלי פחות או יותר מאז הפגנת החרדים, דווקא אז, אירוע שלכאורה בקושי זוכרים אותו, ההפגנה ההיא שלא כל כך הקדשנו לה זמן מקלדת, דווקא היא סימנה אצלי את השינוי והמבט של האחדות בעם ישראל. אבל הימים הם ימי מלחמה ואסור לנו לדבר על דברים אחרים. אם מישהו מדבר על ברים אחרים שהוא לא אחדות וקונצנזוס הוא ישר נתקל במטר של גבות מורמות.

רואן: אני דווקא משתייכת לזה, שאף אחד לא שמע אותם. אני דווקא אהיה איתם בהפגנה הזאתי וזכותם לסרב להתגייס. אני תומכת מספר אחד בסרבני מצפון, אני חושבת שזו זכותם, אפילו לאם זה מטעם דתי אני אתמוך בהם, ואני חושבת שבתור פלסטינאית יש מכנה משותף ביני, בתור פלסטינאית ערביה, לבין דתי.

ינון אנגלסמן: נוח לנו במקום הזה, נוח לי לקטלג את עצמי כדתי לאומי, אני מניח, שאנשים אחרים, נוח לעצמם לקטלג, והתנועה הזאת לנסות כל הזמן להתאחד, והכור היתוך, והבואו נמסך את עצמנו לאיזושהי חברה אחת מאוחדת מרגיש לי קצת מאולץ מידי, מרגיש לי שאנחנו עושים את זה לכבוד המלחמה, אולי כדי שבחזית ירגישו שהעורף איתן, אבל אפשר גם להסתכל על זה בצורה אחרת יכול להיות שלא נועדנו להיות מאוחדים? יכול להיות שזה בסדר שנהיה 12 שבטים עם אוטונומיה מחשבתית ואפילו אוטונומיה טריטוריאלית שהיו לשניים וחצי השבטים בזמנו? זה בסדר, זה בסדר לא להיות כל הזמן אחד תוך הטוכע'ס של השני.

עמית ברנע: אני חושבת שאם יש דבר שהוא מאוד בולט בשיח לאחרונה, זה שכל פעם שמישהו שמאלני מעז לפצות פה אומרים לו: "מזה זה? אחדות! חיילים מקיזים דם! איך אתה..." ונותנים לו כל מיני הסברים ללמה אסור דווקא בזמן הזה להביע דעה. וככה דניאל שהוא מארגון פלוגתא, הפנה אותי למקורות, שבתוך המקורות התנכיים פתאום אנחנו רואים שיש איזשהם צידוקים לזה. יחד אם זה אני חושבת שלא כל אחד שהוא קורא את הדברים באמת מסכים איתם.

משה רוזנטל: הלחימה גובה את חייהם של חיילנו וסיוע הומניטרי ממשיך לזרום לערביי הרצועה, תרופות, חשמל, מים ודלק למרות החוב שתופח, קו המתח שנפגע מרקטה תוקן, במצב כזה, מנתקים את החשמל.

נמרוד: הבעיה שלי עם הטיעון הזה שהוא מכיל טענות שקריות של הזמן חוזרים עליהן ואז כולם מניחים שהן אמת. כלומר אין סיוע הומניטרי, חשמל ומים מוכרים לעזה מים בכסף, כן? וזה שוק בעצם...שוק שבוי. אין בררה אלא לעזה לקנות מים מישראל. עכשיו, אפשר לדבר על זה שאולי האם זה הגיוני או לא שאנחנו נמכור להם דברים אם אנחנו נלחמים בהם? ובגלל שזה מצויין שוב ושוב כסיוע הוא בעייתי בגלל שזה יוצר מציאות שהיא לא נכונה.

משה רוזנטל: יש אמת אפורה, בסדר? שקר אפור או אמת אפורה, לא משנה איך מסתכלים על זה, כן? והוא טוען שיש פה שקר שהוא מוחלט. אין פה סיוע הומניטרי. יש פה מכירה. וזה שחוזרים על זה שוב ושוב, לוקח את האנשים למקום יותר קיצוני בדעות שלהם.

לוקח את זה לצד הרגשני, צריך לנתק להם את החשמל, ולא בקטע הלוגי, בקטע שימותו שיחקנו. השאלה אם לכתוב מתנקים את החשמל, השאלה האי זה מקביל לשימותו? זה שאלה אמיתית.

מגיב: זה פרשנות שלך אני חושב.

משה רוזנטל: זה פרשנות שכל אחד יכול לקחת...מי שמבין מה זה חשמל, ואני מבין מניח של אחד מבין מה זה חשמל, ואני יכול לבין שכשאין חשמל אם לא היה פה חשמל, היינו יורדים במדרגות עכשיו הרבה מאוד, נכון?

מגיב: הם לא מאחלים למישהו למות, הם מאחלים לו שינתקו את החשמל, המשמעות שלך שלאחל להם למות זה רק פרשנות שלך, לא בטוח אם זה מה שהם התכוונו.

עמית ברנע: תלמידה שלי שאלה אותי אם שמאלנים הם בכלל יהודים ואיפה שהוא ככה בין לבין נראה לי שאיבדנו משהו מההיגיון או מהקול הצלול, ומהצד השני אנחנו גם יכולים לראות את ההאשמות הבלתי פוסקות בפאשיזם כל פעם שטיפה אנחנו לא אוהבים לשמוע או סתימת פיות לא פחות נוראית גם מהכיוון השני.

משה רוזנטל: כשאתה קורא למישהו "ערבוש" ולא ערבי זה כמו לקרוא לו "יהודון", זה אוטומטית שם אותך מעליו, בתפישה שלך ואז כשהוא מתחתיך אולי אפשר לעשות לו כל מיני דברים שאתה לא יכול לעשות למישהו שמקביל אליך, בסדר? אם היהודים במלחמת העולם השניה לא היו יהודים, אלא היו "יהודים", כנראה שאפשר להרוג אותם. אז אם "ערבוש" הוא "ערבוש" ולא ערבי, אז אולי אפשר להרוג אותו. יכול להיות שגם אנחנו קצת...

סוף תמלול הכתבה: גבולות השיח הציבורי בזמן מלחמה